חוקרת: דליה קרמר
מנחות: אלונה נצן־שיפטן, איריס ערבות
שנה: 2008
מילות מפתח: תרבות, זהות, מודרניזם, תערוכה, עיר לבנה
ענינו המרכזי של המחקר הוא באופנים בהם משתתפת הדיסציפלינה האדריכלית בהגדרת הזהות הישראלית. הכוונה היא לאופנים בהם הארכיטקטורה אינה רק משקפת את המציאות הישראלית אלא מתערבת בה באופן פעיל והופכת לשחקן משמעותי בתרבות ובחברה. ענין זה מעלה את השאלה, היכן מתרחש המפגש בין גוף הידע שבשדה האדריכלי התחוּם לבין התרבות הישראלית וכיצד הוא מומר מתחום אחד למשנהו?
שאלה זו מסבה את המבט המחקרי אל גבולות השדה האדריכלי ואל תחומי ההשקה שלו עם התרבות ישראלית. בתחום זה, אשר בו נחצים הגבולות בין מרחבי התרבות, ממוקם, בין השאר, המוזיאון ובו מתאפשרת הצגה, הפצה והמרה של ידע משדה אחד למשנהו.
ב־1984 הוצגה במוזיאון תל אביב התערוכה "עיר לבנה" וסימנה שינוי בזירת תערוכות האדריכלות בישראל. אם ניתן היה להבחין עד אז בעיקר בתערוכות הישגים או בתערוכות תעמולה, הרי שתערוכה זו השתתפה לראשונה כסוכן בהגדרת הזהות הישראלית באמצעות מבט אל העבר וכוננה סוג חדש של המרת הון בין השדה האדריכלי לבין התרבות הישראלית.
"עיר לבנה", אשר כתבה בשנות השמונים את סיפורו של המודרניזם האדריכלי של שנות השלושים בישראל, הוצגה במלאת שבעים וחמש שנים לעיר תל אביב באחד ממרכזי הנראות הדומיננטיים של התרבות הישראלית – במוזיאון תל אביב. תערוכה זו, אשר אצר מיכה לוין, הפכה לתערוכה המכוננת, בהא הידיעה, אשר לראשונה בישראל הצליחה לא רק להפוך מבט הסטורי לפרקטיקה של ממש אלא אף לחצות את גבולות הדיסציפלינה ולהשתתף במאבק על הזהות הישראלית.
מפרספקטיבה הסטורית, נראה כי "עיר לבנה" סימנה את "יריית הפתיחה" לתהליך מאומץ ונמרץ, אשר נפרש על פני כשני עשורים, שבמהלכו התפשטה ההכרה באדריכלות הבינלאומית בתל אביב ופעפעה אל מחוץ לגבולות השיח האדריכלי, עד שהפכה לאחד ממרכיבי הזהות של העיר. תהליך זה, אשר נתמך על ידי הרשויות והמוסדות ואשר קידם את שימורו ושיקומו של המרקם העירוני התל אביבי, הגיע לשיאו ביולי 2003 עם הכרזת אונסקו על "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת תרבות עולמית ובחגיגות ההכרזה שבעקבותיה בקיץ 2004.
הנסיון לבחון את הצלחתה הייחודית של התערוכה לנייד ידע דיסציפלינרי מתוך השדה האדריכלי אל מרחבי התרבות הישראלית ומשם אל ההכרה הבינלאומית גיבש את שאלת המחקר: כיצד, באמצעות תערוכה מוזיאלית, משתתפת ההסטוריוגרפיה האדריכלית במאבק על המרחב הישראלי ובמאבק על הזהות הישראלית?
שאלה זו, אשר ממקדת את המחקר באופני פעולתה של תערוכת אדריכלות בזירה המוזיאלית ובאופני המרת גוף הידע האדריכלי להון תרבותי ולכח תרבותי, מעלה שורה של שאלות נוספות, וביניהן, כיצד מעוצב גוף הידע האדריכלי המוצג בתערוכה? כיצד צובר ידע זה לגיטימציה? וכיצד הוא פורץ את גבולות השדה האדריכלי? או במילים אחרות: כיצד נוצק ידע אדריכלי כמטבע חליפין במרחב התרבותי?
טענתי היא כי "עיר לבנה", אשר מבקשת להציג גוף ידע אדריכלי אוטונומי וחף מהקשרים, ארוגה בו בזמן בכמה רשתות החוצות את הספירה האידיאולוגית, החברתית, האדריכלית, וכיו"ב. ברשתות אלו מצליחה היא לשרשר היגדים וכך לפעפע אל נימי התרבות הישראלית.
חיבור זה בוחן את התערוכה מבעד לרשתות הפעילות אשר בהן היא ארוגה ומבעד למנגנונים התרבותיים אשר באמצעותם היא פועלת. מגמות ורשתות אלו, הכרוכות ולפותות זו בזו, מתוארות במחקר בשלושה רבדים:
הרובד הראשון בוחן את האקלים התרבותי־החברתי־הפוליטי בישראל בראשית שנות השמונים, ימי הופעתה של "עיר לבנה". דיון זה מושתת על הבנת השינויים העמוקים שחלו בחברה הישראלית החל משנות הששים המאוחרות ובמהלך שנות השבעים. שינויים אלה, אשר התאפיינו בהתערערות נרטיב העל הציוני הרשמי, בדעיכת ההגמוניה של האליטה השלטת, ובהתחזקות קבוצות מתחרות אשר נותרו עד אז מחוץ למרכז, קיבלו את ביטויים המשמעותי ביותר במהפך הפוליטי ב־1977. תהליכים אלה חשפו בחברה הישראלית ריבוי קולות וזהויות וחוללו דפוסי מאבק על המרכז הנתון במחלוקת.
הרובד השני מתמקד בעיר תל אביב אשר בזיקה לשינויים שחלו בחברה הישראלית הלכה ואיבדה את מרכזיותה עד שבמהלך שנות השבעים הפכה לעיר השרויה בתהליך מתמשך של התנוונות ושקיעה. רובד זה בוחן את תהליכי התעוררותה של תל אביב בתחילת שנות השמונים ואת החיפוש אחר זהות חדשה ונבדלת מבעד לשתי נקודות מבט. הראשונה מעלה את המתח התרבותי שבין ירושלים לתל אביב, מתח אשר בתקופה המדוברת הציג את שתי הערים כשתי אפשרויות מנוגדות של זהות ישראלית עכשווית. במסגרת זו ייצגה תל אביב את "ישראל הוותיקה", החילונית, הליברלית והנאורה, או במילים אחרות, את המרכז הוותיק הנאבק על ערכיו ועל מקומו. נקודת המבט השניה בוחנת את תל אביב על רקע מגמת החזרה אל העיר ותהליכי ההתחדשות עירונית. בהקשר לכך מוצגת הפעילות התכנונית הענפה שרחשה בתל אביב בתחילת שנות השמונים ובתוך כך תכנית "לב העיר" אשר ליוותה את גילויו מחדש של המרקם הקיים במרכז העיר.
הרובד השלישי מתמקד בשדה האדריכלי ובוחן בין תחומיו כוחות ומגמות אשר השפיעו על גוף הידע שהציעה "עיר לבנה". במסגרת זו נבחנים שלושה היבטים; הראשון בוחן את העיסוק ההסטוריוגרפי במודרניזם האדריכלי. השני בוחן את התנתקותו של המודרניזם האדריכלי מתכניו האידיאולוגיים – החברתיים ואת הצגתו כ"סגנון". ואילו השלישי בוחן את העיסוק המחודש במודרניזם האדריכלי מפרספקטיבה פוסט־מודרנית. עיסוק מחודש זה עלה הן כחלק מהתפישה האדריכלית הפוסט־מודרנית אשר מזמנת שימוש צורני בסגנונות העבר, ובתוך כך במודרניזם האדריכלי, והן מתוך מודעות מחודשת לחשיבותה של הארכיטקטורה המודרנית. מודעות זו, אשר התאפיינה ברצון לשמרה ולהחיותה כמורשת אדריכלית ראויה וחשובה, לוותה בחיפוש אחר הריבוי במודרניזם האדריכלי עצמו אשר נתפש קודם לכן כמונוליטי.
באקלים תרבותי זה צמחה התערוכה "עיר לבנה" והציעה גוף ידע אדריכלי שה"ישראליות" כבר הוטמעה אל תוכו. ממרכז הזירה המוזיאלית, באירוע עירוני מתוקשר ומוחצן שהעפיל על התערוכה עצמה, הציעה "עיר לבנה" גוף ידע אדריכלי, אליטיסטי וממוסד, אשר קיבל זה מכבר את חותמת הלגיטימציה שלו. גוף ידע זה הציג מבט הסטורי אל עבר המודרניזם האדריכלי של שנות השלושים ובה בעת מבט עכשווי החושף יופי חבוי בבנייניה המתקלפים של תל אביב. כהסטוריון של הארכיטקטורה ושל האמנות מתייחס מיכה לוין אל הארכיטקטורה כאל אמנות, קדשה בין כותלי המוזיאון ומציע קריאה צורנית אמנותית המספקת כללי התבוננות בנוף הבנוי הקיים.
הדיון במודרניזם האדריכלי של שנות השלושים הנכיח את עשייתה של האליטה האדריכלית הוותיקה ובה בעת פנה אל תל אביב, אל חיפושי זהותה, אל ניצני התעוררותה ואל גילויו המחודש של מרכזה הוותיק על מרקמו הקיים. דיון זה, אשר מרוקן את האובייקט הבנייני המודרניסטי מתכניו המהפכניים והחברתיים, אשר הפכוהו לביטוי הולם של ההתיישבות הציונית, ומציגו כדימוי אסתטי, מייצג את קולו של המרכז הוותיק הנאבק על מקומו, ואף יותר מכך, מבטא את ערכיה המשתנים של האליטה הישראלית הוותיקה.
