מחקר بحث Research

דמות העיר תל אביב בתכנון אדריכלי־אורבני ובקולנוע הישראלי בשנות ה־80 וה־90
מ'עיר עברית' ל'עיר ללא הפסקה'
/ עדי לוסקי

שיתוף

חוקרת: עדי לוסקי

מנחה: איריס ערבות

שנה: 2008

מילות מפתח: תכנון, קולנוע, תל אביב, עיר עברית, עיר ללא הפסקה, מזור־פירשט

מחקר זה עוסק בשינוי הפיזי והמדומיין שהתרחש במרחב התל אביבי, בצל תהליכים כלל עולמים ולאור משבר הזהות בחברה הישראלית בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. לאורך כל שנותיה של תל אביב מתקיים בתודעה העירונית מאזן כוחות בין המשכיות הקיום העירוני המקומי וסמליו, כפי שמגולם באתוס 'העיר העברית' לבין הצורך בשינוי והתחדשות, המהווה חלק מן האתוס האזרחי של העיר. מתוך ניתוח טקסטים (תכניות, סרטים, ראיונות ומאמרים) משתי דיסציפלינות הארכיטקטורה – תכנון עירוני והקולנוע מצביע המחקר כי למן שנות השמונים העיר תל אביב ריכזה מאמצים, הסיטה את שיווי משקלה לכיוון האתוס האזרחי וביקשה ליצור דמות עיר שתשקף את ההווה, על ידי הבניית דמותה כעיר עולם.
בשנים האמורות, זיהה המחקר מהלך כפול שהתבטא בשינוי פיזי ותודעתי: תחילה התכנסות אל המרחב המקומי – "מדינת תל אביב", המנותקת מן המרחב הלאומי ואחר כך ביסוס דמות העיר כמרחב קוסמופוליטי – עיר עולם, חילונית, ליברלית.
בהפשטה ניתן למקד את השינוי שהתרחש במעבר מן החזון שליווה את הקמת העיר וייצגה במשך שנים ארוכות – "העיר העברית הראשונה" לפרסומת, בעזרתה מותגה העיר בסוף שנות השמונים – "עיר ללא הפסקה".

מטרת המחקר היא לגלות את רגעי המפתח (מעשים, אובייקטים מסוימים) בתהליך הרציף כביכול של המטמורפוזה, מתדמית "עיר עברית" ל"עיר ללא הפסקה". המחקר מאיר "רגעים 1" אלה כמוקדים של פעילויות פרשניות המכוננות את דמותה/תדמיתה החדשה של העיר. בכל רגע כזה מתגלה אובייקט או מעשה העומד בניגוד לתדמית הקודמת, על סדריה והאידיאולוגיה שלה. הצטברותם של הרגעים הלעומתיים הללו יוצרת את המטמורפוזה של העיר תל אביב מהעידן המודרני לפוסט מודרני ומתעשייתי לפוסט תעשייתי.
הן הארכיטקטורה-תכנון עירוני והן הקולנוע, לדעת מחקר זה, שיחקו תפקידים מרכזיים בגיבוש דמות העיר תל אביב ובשיח התרבותי ההולך ומתרחב אודות הזהות הישראלית בכלל והזהות התל אביבית בפרט. הארכיטקטורה – תכנון עירוני ככלי לשינוי צביונה של העיר, בדומה לתהליך שהתרחש בערים רבות עם המעבר מן העידן התעשייתי לעידן הפוסט־תעשייתי; והקולנוע כמדיום בעל יכולת שעתוק והפצה בלתי מוגבלת של דימויים.

על בסיס ההכרה בקשר ההדוק בין הממד האנושי לממד הפיזי נשען המחקר על שני שדות שיח: הדיון המרחבי פוליטי בלימודי התרבות והדיון במרחב במסגרת "פרדיגמת הגלובליזציה". באמצעותם, מקשר המחקר את הדיון במרחב הבנוי ולמרחב המדומיין וחושף את השפעתם על ערכי היסוד של הקהילה העירונית.
בכדי לגלות את מרכיביו של המרחב העירוני בוחן המחקר את המרחב העירוני משתי נקודות מבט: מבט אחד הוא המבט הפנורמי, 'ממעלה', מבט על תכניותיה האדריכליות/אורבניות של העיר. מבט שני הוא מבט 'מלמטה', מבט "בגובה המדרכה" על הפרקטיקות היומיומיות המארגנות את העיר והאופן שבו העיר נפרשת – מבט מבעד למצלמת הקולנוע.
בשני "רגעים", המתפרשים על פני מספר שנים 1980–1987 ובין השנים 1990–1992 , התרחש תלכיד רעיוני בין שתי נקודות המבט, בין מהלכים תכנוניים שהתנהלו בחסות ממסדית לבין האימאז' הקולנועי של העיר. התגבשותם של התכניות, הדימויים והמסרים לכדי דמות אחדותית, חוללה שינוי בתודעה העירונית ותרמה לגיבוש דמותה הפיזית והמיתית של תל אביב כעיר עולם.

המחקר מצא כי התכנים והמסרים שכל דיסציפלינה קידמה לא היו זהים. בעוד שהתכנון האדריכלי־האורבני היה חלק ממהלך ממסדי, היה בעשייה הקולנועית ממד חתרני, ביקורתי. הצעירים שהעירייה ביקשה להשיב אל העיר לא היו הצעירים שהופיעו על מסכי הקולנוע – דמויות התלושות שהסתובבו ברחובותיה, אך הפעילות התכנונית והשיח העירוני אותו חוללה לצד הדימויים והמסרים הקולנועיים והחשיפה הרבה לה זכו שתי הדיסציפלינות, קיבעו בתודעה הציבורית את התחושה כי מתחולל שינוי בתל אביב: תל אביב היא המרכז, "המקום להיות בו". לקראת סוף העשור אף ניכרת ההשפעה ההדדית בין הדיסציפלינות ושתיהן יחדיו התמקדו בביצורם של הסממנים המעידים על מכוונותה הכלל עולמית של העיר.

> קישור לתיזה בספריית הטכניון

הירשם לניוזלטר שלנו

עוד לחקור