מתווה לקריאת המשמעות התרבותית של דרך "דרך עולי הרגל" מיפו לירושלים כמקרה מבחן
/ מיכל הלוי־בר

חוקרת: מיכל הלוי־בר

מנחה: טל אלון־מוזס

שנה: 2017

מילות מפתח: משמעות תרבותית, נופי תרבות, דרך תרבות, שימור נופי תרבות, קריאות בנוף, נרטיבים בנוף

דרכי עולי הרגל מאפשרות לחוות קשר ישיר, גופני, חווייתי ותודעתי עם הנוף. רבות מדרכים אלו שבעבר תפקדו באופן רציף, אינן עוד בשימוש ושיני הזמן הנותנות בן אותותיהן, מאיימות להעלים אותן ואת משמעותן התרבותית כליל מהנוף. אמנת איקומוס (2008), כמהלך מתפתח בשימור נופי תרבות, הגדירה דרכי תרבות כדרכים של תקשורת בין מקומות המובחנות פיזית מסביבתן והמאופיינות בתנועה ותפקוד היסטורי הייחודיים להן – הגדרה המייצרת קושי עבור דרכים החסרות שלמות ואותנטיות.

עבודה זו מתבססת על ההנחה שמשמעותן התרבותית של דרכים נמצאת לא רק בשרידי הדרך בפועל אלא גם בייצוגיה ובהבנת החוויה של ההליכה בדרך.

העבודה, המציגה מתודה לקריאת משמעות של דרך והנכחתה על בסיס ניתוח של: שרידיה, ייצוגיה בטקסטים והליכה בדרך במחקר המשך פנומנולוגי, שואלת:

כיצד אפשר לחלץ מתוך תיאורים שונים של דרך את המשמעויות שלה? מהם הערכים המוחשיים והבלתי מוחשיים, הנרטיבים הגלויים והסמויים המופיעים בתיאורי הדרך, מה מאפיין את חווית התנועה בדרך, אלו סימנים בדרך מייצגים את הערכים, הנרטיבים והחוויות שזוהו ומהם הסימנים הראויים לשימור המשמעות התרבותית של הדרך?

המתודה גוזרת את המשמעות התרבותית לדרך מהדיון בתובנות שהתקבלו מהחפיפה בין שדות המשמעות, התרבות והנוף ומציעה מתווה להבנת המשמעות המצליב שלושה סוגי ממצאים: ממחקר היסטורי־תיעודי הממפה את השדה הפיזי של הדרך ו"מסמן" את מרכיביה הראויים לבדיקת המשמעות, ממחקר סמנטי־איכותני הממפה את השדה הייצוגי של הדרך ומרכיביה ובודק את משמעות ייצוגיהם וממחקר פנומנולוגי־איכותני הבודק כיצד ייצוגי הדרך נחוו ונחווים. מתווה זה מתאר תהליך הממפה את מגוון המשמעויות של הדרך ומעניק ייצוג וביטוי גם לסמוי מן העין.

לפיתוח המתודה וכדרך תרבות החסרה נוכחות של רצף פיזי בשטח נבחרה דרך יפו־ירושלים, הנחווית עתה כנסיעה בכביש 44 ו־1. תוואי הכביש הנוכחי אמנם התבסס על נוכחות הדרך מיפו לירושלים מקדם, אך שונה ללא הכר באופן שהותיר את שרידי הדרך ומערך שירותיה המפותח מנותקים מהקשרם המתועד וממשמעותם הכוללת.

המחקר התיעודי־היסטורי של הדרך הנכיח סימנים מוחשיים לשרידי הדרך החושפים את המשמעות וההתפתחות של דרך יפו־ירושלים כ"דרך תרבות".

המחקר הסמנטי־איכותני, שהתייחס לתיאורי הדרך בטקסטים כאל עדות למהות החוויה, קרא בהם את משמעות הדרך מהמקורות הבאים: "מורה דרך בארץ ישראל" ללונץ, "תמול שלשום" לעגנון, "חיי יום יום בארץ ישראל" לרוג'רס, תמלול הראיון עם אסמעיל, משוב מקבוצת הליכה בדרך ומסמכי מע"צ. הקריאה הפרשנית והנרטיבית בטקסטים ובקונטקסט שלהם באמצעות ניתוח שיח, ניתוח תוכן וניתוח נרטיבי, הניבה מגוון משמעויות לדרך ולסימניה וזיהוי של:

קטגוריות תוכן חשובות, מילים שכיחות, שימוש בתיאורים, מטאפורות, דימויים ונרטיבים בנוף המשרתים מיתוסים נבחרים. על בסיס ממצאים אלה ניתן לדון במגוון המשמעויות של דרך יפו־ירושלים, במכלול המשמעויות של סימני הדרך ובמכלול המשמעויות של הנרטיבים והמיתוסים במרחב הדרך.

המחקר הפנומנולוגי־איכותני של הטקסטים נגע במהות חווית המפגש עם הדרך על שלביה השונים: לפני היציאה לדרך, בדרך ובשיבה ממנה ובסוגי ההליכה המייצרים חוויה שונה לאורכה – ריטואל, טיול, שיטוט וחקר.

המתודה מחברת את ייצוגי הדרך לקריאת משמעותם מחדש ומראה כי הנרטיבים והמיתוסים השונים משקפים תפיסות זהות, ערכים ודפוסי חשיבה מגוונים של מתכנני הדרך וההולכים בה. התגלמות חוויית ההליכה בטקסט מאפשרת להתבונן בדרך כתופעה, מנכיחה אותה כמושג (דרך תרבות), כסיפור וכמקום בנוף ומסייעת לדרך לשוב ול"היות בעולם" (הוסרל, 1952, 1993).

המתווה המוצע מרחיב את מושג ה"משמעות התרבותית" בשדה השימור וישמש ככלי עזר בחשיפת המשמעות התרבותית של דרכים בכלל ודרכים החסרות נוכחות פיזית בפרט. המתווה יסייע בקביעת עקרונות תכנון לשימור דרך יפו-ירושלים והנכחתה במרחב ולשימור דרכי תרבות נוספות.

> קישור לתיזה בספריית הטכניון