חוקרת: מירה סאבא דיב
מנחה: אלונה נצן־שיפטן
שנה: 2015
מילות מפתח: מודרניזציה, אדריכלות ערבית, מודרניזם ערבי, וילות
שנות החמישים והשישים ידועות כתקופת בניין האומה היהודית במדינת ישראל. תקופה זו התבטאה בבנייה ריכוזית של ערים ושכונות רבות ליישוב מהגרים יהודים. ספרות ענפה עוסקת באדריכלות של הפרויקט הלאומי היהודי באותן שנים וברבבות השיכונים שניבנו אז. ואולם, באותה תקופה התפתחה במרחב הפלסטיני בירדן/ישראל תופעה אדריכלית מקבילה – אדריכלות מודרנית פלסטינית מקומית. בשונה מההתייחסות הנרחבת לאדריכלות של הפרויקט הלאומי היהודי, לאדריכלות המודרנית הפלסטינית, על אף חשיבותה, אין כמעט התייחסות בספרות המחקרית. היא נותרה עלומה ובלתי מוכרת, חסר זה מעלה את השאלות: האם אנו יכולים לזהות "מודרניזם ערבי מקומי", מה הם המאפיינים ובאיזה הקשר אזורי הוא התפתח?
מחקר זה בוחן את הופעת המודרניזם האדריכלי בפלסטין באמצעות תיעוד וניתוח של ארבע וילות מודרניות שנבנו בגליל ובגדה המערבית במהלך שנות החמישים והשישים – וילת משפחת סרוג'י בנצרת שתוכננה על ידי אדריכל אניס סרוג'י, וילת משפחת קוטוב בירושלים שתוכננה על ידי אדריכל סייד כרים, וילת משפחת כנען בשכם, ווילת משפחת סלטי ברמאללה שתוכננו על ידי אדריכל האני ערפאת. משפחות אלה שייכות לשכבה הבורגנית של החברה הפלסטינית. משפחות אלה הצליחו להבטיח את האמצעים הכספיים ואת הבעלות על הקרקע לאחר הנכבה (האסון) של הפלסטינים עם הקמתה של מדינת ישראל ב־1948.
המחקר עוקב אחר אדריכלים צעירים שלמדו באירופה ובמדינות ערב ויצרו רשת מזרח תיכונית של ידע אדריכלי שחצתה את הגבולות בין ישראל, הגדה המערבית הירדנית, והמרכזים בבירות, בעמאן ובקהיר. הניתוח האדריכלי של הוילות עומד על מכנים משותפים מובהקים של שפה אדריכלית, סכימות פונקציונליות, שיטות בנייה וחומרי בנייה, ובכך חושף את יעילותה של רשת זו. המחקר מצביע על כך שגם בנצרת, שהייתה תחת הממשל הצבאי הישראלי, התפתחות המודרניזם הפלסטיני משקפת את הקשרים החברתיים עם העולם הערבי ומצביעה על דימיון רב יותר למודרניזם שצמח באזור ההררי משני צידי הגבול מאשר למודרניזם הישראלי שנבנה בשטח ישראל.
המחקר מנתח את הוילות על רקע התמסדות מקצוע האדריכלות בחברה הפלסטינית כחלק מהתפתחות האדריכלות המודרנית במזרח התיכון. חומרי המחקר הראשוניים נאספו בסיורי שטח, בראיונות עם אדריכלים ועם בעלי הוילות, בארכיונים ובספריות. חומרים בעברית ובערבית, שנאספו בישראל, בפלסטין ובירדן, מצביעים על מאפייניו האדריכליים של סגנון מודרני מזרח תיכוני שטרם נחקר בהקשר הפלסטיני.
