חוקרת: פאתינה אבריק-זבידאת
מנחה: אלונה נצן-שיפטן
שנה: 2018
מילות מפתח: תרבות אדריכלית, פיתוח כלכלי ובטחון, התיישבות ובטחון, טריטוריה, מחנות פליטים, עזה, ימית
המחקר בוחן את התהליכים המקבילים לתכנון העיר עזה ברצועת עזה והעיר החדשה ימית בפתחת רפיח-צפון סיני כחלק מתכנית האב הישראלית "רצועת עזה וצפון סיני". נחשפים בו לראשונה שחקנים היסטוריים וגופים תכנוניים בעלי עמדות סותרות שהשפיעו על התפתחות שתי הערים החל מהכיבוש הישראלי של הרצועה ב־1967 וכלה בהרס ימית ב־1982 בעקבות הסכם השלום עם מצרים. המחקר מתמקד בתהליכי המודרניזציה ובמנגנוני הפיתוח שהפעילה ישראל באזור, ועומד על המתח שהתגלע בעקבות מדיניות הפיתוח הישראלית, ויחסיה לסוגיות של התיישבות וביטחון, בין הלאומיות הפלסטינית לכיבוש הישראלי.
הקונפליקט לא יצר רק שתי ישויות היסטוריות התובעות את זכותן למרחב. מאותו הרגע ההיסטורי שהוליד את הרצועה ב־1949, חדלה הרצועה להבחן כאגד של ערים ויישובים, העומדים בזכות עצמם כישויות היסטוריות תרבותיות. לחילופין, הרצועה החלה להיתפס כישות היסטורית גיאופוליטית אחת, המתהווה ומכוננת אל מול ישראל ביחס א־סימטרי מובנה. הסכסוך והמחקר אודותיו, מציבים אותנו מול מציאות חדשה: עזה חדלה להיות עיר והפכה לרעיון. כך, גם המחקרים האדריכלים הפכו להיות שיקוף פוליטי לסכסוך, בעודם מפנימים את הנוסחה ההגמונית הישראלית (בטחון, פיתוח והתיישבות), ומצדיקים את הביקורת עליה דרך ההתנגדות של האחר (הפלסטיני) לכיבוש.
בחינת הספרות הקיימת מצביעה על התקבעות דפוסים של חשיבה על הסכסוך שעוצמתו נתפסת כמצב קיומי. ישראלים ופלסטינים ניצבו כאויבים משני צדי המתרס של הכיבוש הקולוניאלי. התפיסה המהותנית המקודשת בשיח הפוסטקולוניאלי, מונעת מתוך האחרות והשונות, באופן שכמעט מתעלם מההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים. אותה תיאוריה מכפיפה מערך מחשבתי המאחיד את ריבוי הקולות והזהויות, לקול המשרת את המאבק במקום שאותם קולות מושתקים יציעו חלופה להבנת המאבק.
הניתוח ההיסטורי-אדריכלי המקביל של שני המרחבים מתחיל למלא לקונה בולטת בהיסטוריוגרפיה של השטחים הכבושים ובהיסטוריוגרפיה של אדריכלות במצבי קונפליקט. הוא מעלה שאלות על מהות האדריכלות ועל כוחה לפעול ולעצב מרחבים שונים בתכלית, שעל אף הסתירה הפוליטית החריפה ביניהם מתוכננים על ידי אותם האדריכלים. מזווית חדשה זו הדיון בארכיטקטורה שהתפתחה בתוך הקונפליקט בין הכיבוש ללאומיות הפלסטינית, הוא לא רק שיקוף חומרי ומרחבי של ההחלטות הפוליטיות, אלא בה בעת משקף את מנגנוניה והשפעתה של הארכיטקטורה כמוסד תרבותי.
