חוקרת: אפרת שלום
מנחות: נורית ליסובסקי, נורית יערי
שנה: 2019
מילות מפתח: עיר, תל אביב, תיאטרון
המחקר עוסק בחשיפה ובבדיקה של יחסי הגומלין בין בדיון ומציאות, ומתמקד ביחס בין המרחב העירוני במופעו בתיאטרון לבין המרחב העירוני במציאות היום־יומית הסובבת, בת הזמן.
מרחב המציאות של עיר מסוימת נוצר ממספר עצום של מרכיבים מוחשיים ולא מוחשיים, המתגבשים בזיכרון האישי והקולקטיבי, למרחב של הפרקטיקות היום־יומיות ושל המשמעויות הנחוות. על בסיס מרחב המציאות נוצר או מיוצר דימוי עירוני, על ידי תושבי העיר ומשתמשיה, או על ידי הוגים ומייצרי ידע (בהתאמה). גם בתיאטרון מיוצר דימוי עירוני המופיע על הבמה כייצוג אומנותי בדיוני. הדימוי התיאטרוני מתפרש בתודעתם של צופי התיאטרון, שהם גם המשתמשים בעיר, לאור היכרותם החווייתית עם המרחב בשגרת חייהם. מתוך כך מודגש תפקידו המרכזי של הקהל כמי שבתודעתם מוצרנות ומתפרשות המשמעויות העירוניות, וכמי שמקשרים בין בדיון ומציאות.
המחקר מבקש לחשוף את ההבניה הדדית של מארגי המשמעויות של העיר הנוצרים בין דימוייה במציאות חיי היום-יום ודימויה הבדיוני בתיאטרון. לשם כך נוקט המחקר גישה רב־תחומית ופרשנית המעוגנת בתיאוריה סמיולוגית. הדיון נשען על מודל מושגי (CI-TI-M-m) שבו מהווים דימויי העיר, במציאות חיי היום־יום (CI) מחד גיסא ובעיר הבדיונית-תיאטרונית (TI) מאידך גיסא, נקודות התייחסות מרכזיות. ביניהם נמצא ה'מיתוס' – דימוי עירוני מרובד שהשתרש והפך מכונן. המיתוס מהווה שילוב של פרטי מציאות עם רעיונות, תבניות ואידיאולוגיות שהם פרי מחשבה אנושית. מובנו של המיתוס נפרש בין המשמעויות העל־זמניות – כסיפורים המיתולוגיים הגדולים (M) לבין המיתוסים כאידיאולוגיות מקומיות (m).
המודל מיושם על מקרה בוחן ומתמקד בעיר תל אביב בתקופת שנות השבעים. שלושה סוגים של יחסים בין דימוי העיר תל אביב ביום־יום ודימוי העיר במופעה הבימתי נבדקים במחקר. כל סוג יחסים נבחן כדוגמה דרך הפרקטיקה של יוצר קנוני אחד שפעל באותה תקופה. הסוג הראשון הוא היחס הנוצר בין מיתוס עירוני לדימוי העירוני המשתנה, ובין שני אלה למופע הבדיוני של העיר על הבמה. באמצעות בדיקת שלוש הפקות של המחזה נמר חברבורות ליעקב שבתאי: 1974 ('התיאטרון העירוני חיפה'), 1985 (תיאטרון 'הבימה') ו־2006 (תיאטרון 'הבימה'), עומדת הבדיקה על השתנות הדימוי העירוני דרך מופעו של מיתוס 'תל אביב הקטנה' בדימוי התיאטרוני. מתוך כך מואר גם היחס המשתנה אל המיתוס בחיי היום־יום. המקרה השני מדגים כיצד הדימוי התיאטרוני חושף את המיתוס העירוני כהבניה, וכך מאתגר את הדימוי העירוני הרווח. כמקרה בוחן משמשים מחזות מאת ניסים אלוני שעלו בשלוש הפקות בימתיות בבימויו ובשיתוף פעולה עם הצייר יוסל ברגנר: הכלה וצייד הפרפרים (1967 תיאטרון 'בימות', 1980 תיאטרון 'בית לסין'), והצוענים של יפו (1971 תיאטרון 'הבימה'). סוג היחסים השלישי הוא מצב שבו בין הדימוי העירוני לדימוי התיאטרוני אין מיתוס, אלא מתקיימים יחסי גומלין ישירים. במצב זה מאפיינים פיזיים של העיר מקבלים ביטוי בימתי כארכיטיפיים מרחביים. בצורתם התיאטרונית מתפרשים ארכיטיפים אלה כמשל ליחסים אנושיים באשר הם, ובד בבד מפרשים את העירוניות הספציפית של תל אביב. הדיון מתמקד בדימוי של תל אביב כ'עיר של מרפסות' ובארכיטיפים העירוניים המוארים בעבודתו של חנוך לוין עם המעצבת רות דר.
מהמחקר עולה כי בשנים הנדונות מימש התיאטרון את תפקידו כמרחב לבנייה, לפירוק ולעיצוב של מיתוסים עירוניים. אומנם אי־אפשר להצביע על השפעה ישירה וחד־ערכית בין מופעה הבדיוני של העיר בתיאטרון, לתמורות ושינויים במציאות העירונית בת הזמן, אך ללא כל ספק ניתן להצביע על התיאטרון כשותף פעיל וכאירוע בעל חשיבות עליונה לעירוניות התל אביבית ולגיבוש זהותה ודמותה של העיר בתקופת שנות השבעים. נוסף על כך עולה התיאטרון ככלי אפקטיבי להתבוננות בתהליך ההיווצרות הדינמי של משמעויות וסמלים עירוניים ולמחקר הדרך שבה נתפס ומובן המרחב העירוני בחיי היום־יום.
