חוקרת: עידית שכנאי רן
מנחות: איריס ערבות, דפנה הירש
שנה: 2021
מילות מפתח: קיבוץ, שנות ה־70, לימודי תרבות, אדריכלות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה
עבודה זו עוסקת במרחב הקיבוצי, ובהיבטים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של תהליכי השינוי שלו, מנקודת מבט בין־תחומית הממחישה את יחסי הגומלין שמתקיימים בין המרחב לבין שאר ההיבטים של החיים בקיבוץ. המחקר מתמקד בתקופה של "שנות השבעים הארוכות" (1967–1980s) ודן בתהליכים שהתרחשו בקיבוצים אותן שנים ובמשמעותם. בתחום חקר הקיבוץ מקובל לראות את שנות השבעים כתקופה של יציבות יחסית שקדמה למשבר הכלכלי והחברתי של שנות השמונים, ועיסוק מחקרי רב נוגע לתהליכים שהתרחשו לאחר המשבר. עומת
זאת המחקר הנוכחי תורם לחשיפה של התהליכים שהתרחשו "מתחת לפני הקרקע" בתקופה שנתפסה כיציבה, אשר הובילו בסופו של דבר לתהליכי ה הפרטה הנרחבים.
מטרת המחקר היא לבחון את מערכת היחסים בין מרחב מובנה לחיי היומיום, בקהילה קולקטיבית־טוטאלית, בתקופה של שינויים אידאולוגיים וחברתיים משמעותיים. נקודת המוצא למחקר הייתה זיהוי מתח שגבר בקיבוצים בשנים אלו, ותחושה של אי-הלימה בין המרחב לחיי היומיום: המרחב הקיבוצי, שתוכנן בקפידה עבור קהילה בעלת תפיסה חברתית ואידאולוגיה מובחנת, לא תמיד התאים לחיי היומיום, אשר שיקפו את השינויים החברתיים והאידאולוגיים בני הזמן. בחינת יחסי הגומלין בין התהליכים המרחביים והחברתיים בתקופה כזו חושפת כיצד מרחב מובנה מאוד, שנתפס כיציב, מגיב לשינויים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים רחבים, ההופכים לשינויים מבניים פנימיים.
זהו מחקר בין־תחומי המשלב מחקר איכותני, וידע וכלים של הדיסציפלינה האדריכלית, עם פרספקטיבות תיאורטיות מתחומי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה ולימודי התרבות. הוא מציע דרך לבחינת המרחב הבנוי באופן מעמיק ורב-פנים, ומתוך כך ממקם את האדריכלות גם ככלי מחקרי לניתוח ולפרשנות של תהליכים חברתיים ותרבותיים. הנתונים נאספו דרך חקירה לעומק של מקרה מבחן אחד ותוקפו דרך חקירת תהליכים מקבילים בתנועה הקיבוצית. באמצעות הצלבה של תמות מרחבי ות וחברתי ות זוהו במחקר דפוסים של שינוי מרחבי אשר התרחשו בקיבוצים ברבדים שונים. ניתוח הדפוסים וקשרי הגומלין ביניהם הוביל לבניית מערכת קטגוריות מרחבית אנליטית המהווה כלי שדרכו ניתן לבחון גם מקומות אחרים, נוסף על אלו שנבחנו בעבודה זו, ומאפשרת השוואה ביניהם.
ממצאי המחקר מלמדים כי המרחב הקיבוצי הפך בשנות השבעים ממרחב ממורכז, רציף, אָחוד ומסוגר, המתפקד כעולם שלם בפני עצמו, למרחב מבוזר ומקוטע, הפתוח לסביבתו הקרובה והרחוקה. במקביל התרחש מעבר מתפיסת הקיבוץ כולו כבית גדול, של קהילה שנתפסה במובנים רבים כמשפחה מורחבת, אל התפיסה הרווחת של חברה המורכבת מתאים של משפחות גרעיניות. עוד עולה מהמחקר כי השינויים בשנים אלה התרחשו לא כתוצאה מהליכי תכנון וחשיבה מסודרת, תנועתית וקיבוצית, כדוגמת אלו שהתקיימו בשני העשורים הראשונים, אלא בעיקר כתגובה לצרכים חדשים, שנולדו כתוצאה מתהליכים חברתיים, תרבותיים, אידאולוגיים וכלכליים. המרחב השתנה בעיקר דרך פעולות יומיומיות ספונטניות של חברי וחברות הקיבוץ, ובמרבית המקרים הממסד הקיבוצי לא יזם את השינויים אלא רק הגיב לקביעות בשטח במטרה לנרמל אותן.
מבחינה אדריכלית המחקר מציג גם את ערעור הקשר המובהק שהתקיים בין המרחב הקיבוצי לבין האדריכלות המודרניסטית. במובן זה השינוי של הסדר החברתי והמרחבי משתקף גם במעבר מהריכוזיות והסדר מודרניסטיים לדפוסים אחרים של סדר ושליטה. הדיון במערכת היחסים שבין הסדר המרחבי והסדר החברתי חושף את האופן שבו אדריכלות מתארגנת אל מול שינויים חברתיים ואידאולוגיים, ותוך כך מציג את המרחב הבנוי לא רק כייצוג או כביטוי של תפיסה חברתית ושל אידאולוגיה, אלא גם כסוכן פעיל של שינוי, המייצר משמעויות. הדיון עוסק באדריכלות לא כאובייקט סטטי, אלא כחוויה גשמית בין־סובייקטיבית ודינמית המתבטאת בפרקטיקות יומיומיות במרחב, ודן באופן שבו חוויה זו אינה הומוגנית אלא מעוגנת בעמדה החברתית.
