חוקרת: שירילי גלעד-אילסר
מנחה: טל אלון מוזס
שנה: 2015
מילות מפתח: נוף, טבע, סביבה, עיר, תכנון, עיצוב
פארקים עירוניים, כמו הסנטרל פארק בניו־יורק וההיידפארק בלונדון, הם בין סמלים המובהקים לערים מודרניות. בתהליך התירבות של הטבע נופים מקומיים הפכו לתמונה פסטורלית ואחידה של גבעות דשא מוריקות ומשתפלות. טענה מקובלת היא כי העיצוב שלהם נבע מהתפיסה המערבית אשר הגדירה את העיר באופן מנוגד לטבע: מחד כסמל לפסגת התרבות האנושית אל מול הטבע הפראי והמאיים ומנגד כסמל לתחלואי המין האנושי בניגוד לטבע הטהור והמוסרי. בשנים האחרונות, אנו עדים במקצועות אלו להתפתחותו של שיח חדש המבקש לטשטש באמצעות התכנון והעיצוב את הדיכוטומיה העתיקה בין האדם לטבע, כחלק משיח הקיימות וכתגובה למשבר הסביבתי המלווה אותנו משנות השישים ואילך. תהליך זה מתרחש במקביל להתהוותו של ידע מדעי-אקולוגי חדש ולקריאה ביקורתית של יחסי אדם-טבע במדעי הרוח והחברה.
מטרת מחקר זה הינה לבחון את תהליך ייצור הנוף של אזור נחל הירקון בתל אביב מאזור ספר עירוני לפארק (פארק הירקון) במהלך המאה העשרים, לחשוף ולנתח את התפיסות על הטבע (הגלויות והסמויות) כפי שבאו לידי ביטוי בתהליך זה.
פארק הירקון הינו הפארק העירוני הגדול והותיק בארץ והוא הפך לסמל עירוני ולמודל לפארק הישראלי. ההסטוריה התכנונית של הפארק הינה בת למעלה משבעים שנה, וראשיתה בדו"ח גדס לתל אביב בשנת 1925. הנחל, שבעבר היה נהר זורם ושופע, שימש כגבולה הטבעי בצפונה של העיר. לאחר קום המדינה, הנחל יובש כתוצאה מהעברת מי מקורותיו להשקיית אדמות הנגב וזוהם על ידי הרשויות המקומיות והמפעלים שהוקמו לאורכו מחוץ לתחומה של תל אביב. אף על פי כן פיתוח הפארק נמשך וכיום הוא משתרע על פני שטח של כשלושת אלפים וחמש מאות דונם.
המחקר בוחן את תהליך ייצור נוף הפארק באמצעות חקירת השינויים בשלושה מימדים של הנוף: הנוף הממשי, הנוף המתוכנן והנוף המדומיין. המקורות למחקר כוללים מקורות ארכיוניים, עיתונות הסטורית וראיונות.
ממצאיו העיקריים של המחקר הם:
את ההסטוריה של פארק הירקון במאה ה־20 ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות על בסיס התפיסות התכנוניות המרכזיות של הפארק:
הפארק כיער (1941–1961): בתקופה זו החזון העירוני לפארק היה יצירת יער לאורך שתי גדות הירקון. האחראי על פיתוחו של פארק הירקון היה אברהם קרוון ראש מחלקת הנטיעות העירונית.
הפארק הפסטורלי (1961–1981): בתקופה זו החזון העירוני לפארק הוחלף לפארק בסגנון פסטורלי. חזון זה נקבע על ידי ועדה של אנשי מקצוע "ועדת הפארק הלאומי" בשנת 1963. פיתוחו של הפארק בפועל החל בסוף שנות השישים על פי פרורגרמה שתכננו אדריכל הנוף יוסף סגל והאדריכל אריה אלחנני.
הפארק האקלקטי (1980–2003): בתקופה זו פארק הירקון ביסס את מעמדו כפארק מבוקש. תפיסת התכנון בשנים אלו נקבעה על ידי אדריכל הנוף גדעון שריג והנהלת פארק הירקון. בשנים אלו פרויקטי הפיתוח בפארק שיקפו את המתח בין הפארק כמקום ציבורי לבין הפארק כמקור לרווח כלכלי.
בכל תקופה הטבע שימש ככלי בידי האליטה העירונית והתכנונית ליצירת תמונת נוף שאולה ומדומיינת אשר שירתה ערכים ומטרות משתנים. התפיסה האנתרופוצנטרית והתועלתנית שכללה גם הערכה אסתטית כלפי הטבע היתה מרכזית במשך כל תקופת המחקר. תכנון הפארק כטבע מדומיין משקף את התפיסה הדיכוטומית של טבע ועיר ואת תהליך הפיכתו של הטבע למוצר צריכה. תפיסות אלו הן שאפשרו את קיומו של פארק משגשג לצידו של הנחל המזוהם ואת המשך זיהומו של הנחל ללא מחאה ציבורית ממשית. מסוף שנות התשעים ניתן לזהות ניצני שינוי בתפיסות אלו בקרב מתכנני הפארק.
