חוקרת: יעל פורמן נעמן
מנחות: אלונה נצן-שיפטן, רחל קלוש
שנה: 2008
מילות מפתח: עכו, עיר עתיקה, מורשת עולמית, לאומיות, שימור, תכנון
ב־13 בדצמבר 2001 הוכרזה עכו העתיקה על ידי אונסקו כ'עיר מורשת עולמית' בשל ערכיה ההיסטוריים, האורבניים והאדריכליים הייחודיים של העיר. בבחירה זו ציינו הן מדינת ישראל והן המדינות האחרות השותפות לאמנה את ההכרה בעיר כ"נכס אוניברסלי יוצא מהכלל", כלשונה של האמנה למורשת עולמית (1972).
אימוצה של האמנה על ידי אונסקו בשנת 1972, מצביעה על התפישה לפיה המורשת התרבותית והטבעית נתונות בסכנה גוברת של הרס ועל מיצובו של תחום הידע כבעל ערך חיוני להגנה עליהן. יתר על כן, היא סימנה נקודת שיא בצמיחתו של תחום הידע בשימור בזירה הגלובלית.
מחשבת השימור, המשקפת את השבר שהתהווה עם המודרנה בין ההווה לבין העבר, התפתחה במהלך המאה ה־20 מתוך עניין לאומי. היא הצמיחה באופן דיאלקטי את העיסוק בשימור מורשת העבר כתוצר של המודרניזציה, אך גם כידע המתייצב למולה ומגן על המרחב ההיסטורי מפני מגמות הקידמה והפיתוח, אשר הלכו והתעצמו עם התפישה לפיה התרבות ניצבת בתחילתו של עידן חדש. מגמות מנוגדות אלו, של קידמה ופיתוח מחד ושל שימור מאידך, אומצו על ידי מוסדות התכנון, שנוסדו אף הם עם המודרנה, וסייעו בגיבושן של מדינות הלאום.
עכו העתיקה היא זירה ייחודית. השימור מלווה אותה מראשית העיסוק הממסדי בתכנונה. גישת השימור בתקופת המנדט הבריטי היתה רגיונליסטית וביקשה לשמר את 'רוח המקום', 'יופיין' וסגנונן של הערים ה'מזרחיות'. ערכיה ההיסטוריים והארכיטקטוניים שנשתמרו בדמותה האורבנית, אתגרו את המדינה בשל נוכחותה התובענית מחד ואי התאמתה לסיפר הציוני מאידך. זירה זו מאפשרת דיון מעמיק בממשק שבין שני השדות – שימור ותכנון, על המתח המובנה ביניהם. כדי לדון במתח זה ולבחון את מאפייניו, במיוחד בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שימשה עכו כמקרה בוחן לדיון בשאלות המחקר ובראשן: מה הם מאפייני המתח שבין השימור לבין התכנון במדינת ישראל?
המחקר מתמקד בשנים 1948–1967, מתוך כוונה לשפוך אור על שורשי השימור העירוני בישראל ועל הקשריו למנגנוני התכנון. מטרות המחקר הן:
א. ללמוד את מקורותיו ואת הקשריו התיאורטיים של השימור ואת התפתחותו כתחום ידע.
ב. לבחון את צמיחת מחשבת השימור בישראל. לעמוד על טבעו של שיח השימור בשנותיה המוקדמות של המדינה ולהבין את המנגנונים שבתוכם הוא התגבש.
ג. לבחון את יחסי הגומלין בין תכנון לשימור, על מנת להבין כיצד היבטים של שימור באו לידי ביטוי בעשיה התכנונית, ולהיפך, כיצד התכנון השפיע על השימור כתחום ידע.
ההתמקדות בעכו העתיקה איפשר לעמוד על המתח בין מורשות העבר של הארץ לבין שימורן על ידי מדינת ישראל. איתור מסמכים היסטוריים המעידים על עיסוק ממסדי בשאלות מהותיות בנוגע למורשת העבר לאחר קום המדינה, ניתוח מסמכי תכנון, חקר הדמויות והארגונים, דרך פרסומים שונים וראיונות אישיים, איפשרו ללמוד באמצעותה על תפקידה ומקומה של מחשבת השימור בישראל ועל המנגנונים אשר בתוכם היא התפתחה.
ניתוח חומרי המחקר נדרש לתיווך בין שלושה גופי ידע – לאומיות, שימור ותכנון. קריאה בין-תחומית זו איפשרה לענות על שאלות המחקר ולהתייחס למידע שעלה מתוך עיון בחומרי המחקר, לא רק בהקשר המקומי, אלא גם בהקשר הרחב של הדיון במודרניות, מודרניזם ומודרניזציה.
עיון פרשני זה נתון בהכללה בשלושה רבדים העולים מהמסמכים שאותרו. הרובד הראשון, חושף את הטמעת העיסוק בשרידי העבר לתוך המנגנון המדינתי. הרובד השני, מציג את האופן בו המנגנון המדינתי נדרש למתח שבין שימור ופיתוח. הרובד השלישי מראה כיצד סיפר ממלכתי עוגן במסמכי תכנון מתוך עניין בהבניית המרחב הלאומי ובמיצובה של המדינה בעולם המערבי.
מממצאי המחקר עולה כי תפישתה של המורשת הבנויה בשנותיה הראשונות של המדינה יצרה חלוקה משטיחה ודיכוטומית של ירושת העבר, לעבר קרוב ולעבר רחוק. הראשון, נוכח – קיים על פני האדמה – ואילו השני חבוי בתוכה, כלומר דורש על פי רוב פעולה ארכיאולוגית לשם חשיפתו. הירושה ההיסטורית שבאה לידי ביטוי בעבר הקרוב, בדמותה של עכו העתיקה, הנוכחת כיישות אורבנית מרשימה המכילה שכבות מעבר רחוק – צלבני ומעבר קרוב – עות'מאני, קראה תיגר על העניין הלאומי בארכיאולוגיה המקראית ושיחקה תפקיד חשוב בשיח על שימור מורשת העבר לאחר קום המדינה. יתרה מזאת, המחקר מציג את האופן בו נעשתה הבחירה בין ירושות העבר המעצבות את המרחב הבנוי של עכו העתיקה.
מקומה של מורשת העבר, ההכרה בחשיבותה והעניין בשימורה, כחלק ממחשבת התכנון לאחר קום המדינה, חושפים שתי גישות המשלימות זו את זו. האחת רואה בירושה ההיסטורית משאב תכנוני, גישה שהובילה להכללתם של אתרי מורשת בגנים לאומיים ולהתייחסות תכנונית למורשת העירונית, כדוגמת המורשת של עכו העתיקה, לאו דוקא מתוקף הערכים התרבותיים הגלומים בה, אלא מתוקף הצורך לטפל בחלקי עיר מיושנים שנתפסו כמשכנות עוני. הגישה השניה, ביקשה לנכס ולהצניע את ירושת העבר הקרוב, בתכנית הפיתוח של המרחב הלאומי.
התגבשותם של מנגנוני המדינה מתוך התשתית המנדטורית, ובתוך כך, הקמתה של מחלקת העתיקות הישראלית, יצרו הזדמנות להטמעת העיסוק בשרידי עבר בסדר היום הלאומי. עניין משותף לגוף האמון על עתיקות המדינה ולמקדמי התיירות, כענף כלכלי חשוב במשק הישראלי ההולך ונבנה, הוא שהוביל את השימור בישראל וקיבל את ביטויו בעיסוק שכונה אז "שיפור נוף הארץ ופיתוח אתרים היסטוריים", כשמה של מחלקה שהוקמה לשם טיפול באתרים היסטוריים במשרד ראש הממשלה.
העיסוק בתכנונה של עכו העתיקה, שהציבה דילמות בפני אנשי מקצוע ופוליטיקאים, ייעד אותה כעשור לאחר קום המדינה לעיר מוזיאונית והדגיש את הבחירה במורשת הצלבנית, התת קרקעית, של המאות ה־12 וה־13, על פני המורשת הערבית, העיר החיה, של המאות ה־18 וה־19. העדפה זו מייצגת את המתח בין זהותה הלאומית היהודית של מדינת ישראל, אשר ביקשה לגבש את עצמה כיישות מודרניסטית ולעגן את קשריה עם העולם המערבי, לבין זהותה הערבית של עכו העתיקה, שקושרה למסורות מזרחיות המייצגות את העולם הערבי, אשר נתפס כזר ועוין.
הכרזתה של עכו לעיר מורשת עולמית, בראשית המאה ה־21, על ידי ארגון על־לאומי (אונסקו), מבטאת מאמץ משותף של גופים שונים, מתוך המדינה ומחוצה לה, להניע את גלגלי השימור והפיתוח של המרחב ההיסטורי ולכלול בו גם את העיר החיה, יעד שלא הושג עד עתה, בששים שנותיה של המדינה.
