תימות מרכזיות

המורשת האדריכלית של חיפה נבחנת בקבוצת המחקר דרך מספר תימות מרכזיות

בהסתמך על המושג הזכות לעיר שתבע לפבר (Henri Lefebvre)[1]התפיסה היא שהזכות להיסטוריה עירונית היא זכות אזרחית בסיסית של כל תושבי העיר, ולפיכך הנכחה אקטיבית של ההיסטוריה בחיפה עשוייה למצב את ייחודה גם כיום כעיר אזרחית, א-בינארית, פתוחה ומאפשרת. זוהי אפשרות של אזרחות שאינה נסמכת על המדינה אלא על העיר. בהקשר זה ההיסטוריה של העיר חיפה כחלק מרשת אימפריאלית רחבה מאפשרת לדון בה גם מעבר לתחומי מדינת הלאום. הדיון מתייחס גם לפעולת השימור כביטוי היישומי של הזכות להיסטוריה עירונית, ושואל באיזה אופן שימור יכול להיות מנוע לפיתוח ולא מחסום. בחינה כזו תציג את אפשרויות השימור של הנוף האורבני ההיסטורי של חיפה, באופן המנכיח את המעברים ההיסטוריים והגיאו-פוליטיים שעיצבו את העיר ובה בעת מצביע על האפשרויות החדשות.

הדיון על חיפה שואב מגוף הידע של המפנה הטרנס־לאומי בלימודי ארץ ישראל המבקש להתרחק מלאומיות מתודולוגית, להרחיב את המנעד של הדיון ההיסטורי מהקשרים מקומיים להקשרים אזוריים, בינלאומיים וקולוניאליים, ולבחון קשרים בין אזורים הבאים לידי ביטוי בפרקטיקות תרבותיות. המטרה היא לפרוש מעין "גאולוגיית קונפליקטים" שבאמצעותה ניתן לבחון איך קונפליקט במקום אחד משפיע ומזיז אנשים ורעיונות במקום אחר. בהקשר זה עולות שאלות כגון מה קרה למודרנה שצמחה בעיר בתנאים קולוניאליים עם המעבר למדינת לאום ומהי המורשת שהיא השאירה? חקירה מרחבית תחשוף את הצמתים החדשות שנוצרו במעבר, כמו גם את הסדקים העירוניים שמייצרים הזדמנויות.

חיפה היא עיר מודרנית במהותה, למרות שלושת-אלפי שנות ההיסטוריה שלה. היא פרצה למודרניות בראשית המאה העשרים עם מסילות ברזל העות'מאניות ובהמשך הפכה לצומת דרכים מרכזית של האימפריה הבריטית ושל מוצאה לים התיכון. הנמל, המרכז הימי, מרכז הרכבת ומסוף הנפט שלה, כמו גם התעשיות הנלוות אליהן, כוננו את חיפה כעיר של הזדמנויות פיננסיות וטכנולוגיות גדולות. הצמיחה של חיפה בתקופת המנדט הבריטי דרשה מומחיות מקצועית שהייתה מועטה באזור; במקביל עליית הפשיזם באירופה האיצה את הגירתם לארץ של אדריכלים ומתכננים יהודים, ומציאות של לבנט חסר גבולות איפשרה את הניידות של אדריכלים בריטים וערבים לחיפה. כל אלה הובילו לשיתופי פעולה מפתיעים בין יזמים, לקוחות ואדריכלים מרקעים שונים, שהתגברו על השתייכות אתנית ולאומית ואיפשרו את התפתחותה של אדריכלות אקספרימנטלית מודרניסטית בחיפה. בשונה מהמודרניזם האדריכלי של תל אביב האחיד יחסית, ה"מודרניזמים" המרובים של חיפה התאימו למגוון אתניות ואידיאולוגיות. הם מעלים שאלות לגבי החיוניות הפוטנציאלית של עיר מעורבת.

[1] Lefebvre, H. 1991. Critique of Everyday Life.  London: Verso; Lefebvre, H. 1992. The Production of Space. Oxford: Blackwell