ד"ר אורין שחר
ערב השקת הספר "בית אינו אפס עיר, שיחות עם אדריכל זאב דרוקמן"
בצלאל אקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים
14 ביוני 2023
כשדפנה לוין ספרה לי לראשונה שהיא עורכת שיחות עם זאב דרוקמן שאותן היתה רוצה להוציא כספר הרעיון הזה נגע במחשבה שחיפשה כתובת…
זה נגע שם משתי סיבות: קודם כל מהמקום האישי מההזדהות עם מה שדפנה מזכירה גם בספר: הצורך להבין מחדש את היסודות, את התשתית שעליה גדלנו. דפנה קוראת לזה "לקבל שיעור פרטי" להבין שוב למה אני עושה את מה שאני עושה. והתחושה שלי ואולי של רבים מבוגריו של זאב היא שאצלו נמצא איזה פתרון…. איזה הסבר, פשר, סוד…
והעניין השני הוא העניין המקצועי- ההבנה שיש שם משהו שחורג מעבר לעולמות הפרטיים שלנו ונוגע לכתיבת היסטוריה מקומית. להנכחה של האופן בו המקצוע שלנו משפיע על המרחב והתרבות ושזאב הוא חוליה חשובה בסיפור המקומי הזה.
מכאן התחילה סדרה ארוכה של פגישות, מחשבות ושיחות על מהותו של הספר הזה. שותפה מרכזית וחשובה לשיחות היתה פרופ' אלונה נצן שיפטן ראש המרכז לחקר המורשת הבנויה שהיתה גם היא תלמידתו של זאב בתקופה הטכניונית שלו. לאלונה היתה עוד נקודת מבט. אלונה ליוותה כמנחה בלימודי התואר השני והדוקטורט סטודנטים רבים שיצאו מבית המדרש של זאב בבצלאל והתגלגלו לטכניון להמשך לימודיהם ואני ביניהם. בכשרון ההסטוריוגרפי שלה היא זיהתה את הייסוד הדרוקמני הנטוע בנו, היא ידעה להגדיר ולזקק אותו… פתאום הפכנו ליחידה דורית שחולקת מאפיינים משותפים, שפה משותפת, אולי "קוד גנטי" שזאב הטביע בנו.
אלונה ואני חשבנו שיהיה נכון לשלב בשיחות של דפנה וזאב גם סוגיות היסטוריות שמלוות את העשייה של זאב, לעיתים בלי כוונת מכוון. הרגעים בהם הוא נמצא במקומות הקריטיים בהתפתחות המרחב המקומי ובכוחו הייחודי מחולל איזו הפיכה, איזה שינוי כיוון שהוא מהותי לעיתים יותר ממה שתוכנן להיות. היתה לנו תחושה שאצור שם מטען משמעותי להיסטוריה של האדריכלות הישראלית.
בסיעור המוחות הבנו שהמקום שזאב ניצב בו הוא צומת של דרכים, של מעברים, של מושגים וסוגיות בפרקטיקה ובפדגוגיה שמזמינים פיענוח, שכדי לפצח אותם צריך להניח אותם על הדף:
הלימודים בטכניון ברגעים סוערים של שינוי;
משרד השיכון בימי הזוהר והדעיכה שלו;
כמובן בנייתה והריסתה של ימית;
ההתיישבות בגליל ופרויקט ייהודו;
הפקעתה של ההכשרה האדריכלית מהבלעדיות הטכניונית לאופציות נוספות,
החזרה ללימודי אדריכלות כאן במרכז העיר ועוד ועוד.
דפנה וזאב פחות התחברו לסוגיות ההיסטוריות הם רצו לייצר דיון אדריכלי מושגי שמניח את העמדה הדרוקמנית מול המציאות הקונקרטית האפורה של היומיום המקצועי בישראל. טקסט שמזכיר למי שמתמודד עם קשיי המקצוע ותסכוליו את העקרונות והמשמעויות של השליחות המקצועית הזו.
הפן ההיסטורי נטמע בפרק הראשון "קורות חיים". והוא חוזר לדיון מעמיק באחרית הדבר שכתב ד"ר רועי קוזלובסקי. רוב הספר הוא שיח שמשמש תשתית לעיון באתיקה מקצועית, שמנסח ייסודות של מחשבה אדריכלית, ומתוך המסד הזה נובע כל השאר.
הדיאלוג הפורה בספר נשמר בין היתר בזכות המתח בין המורה לתלמידתו. דפנה מתעקשת על העולם האמיתי הקונקרטי, היומיומי וזאב קנאי לעולם המושגים, הדוגמאות הסיפורים, הדימויים, המטאפורות.
דפנה מחשקת את זאב – דופקת על הדלתות – וזאב כדרכו פותח סדק שמאיר זווית חדשה ולא צפויה. מגלגל את המחשבה למחוזות נוספים.
מהבחינה הזו כל מי שלמד אצל זאב נמצא בבית. המילים, כך הרגשתי נושאות את קולו המהדהד של זאב, הן מחזירות את הקורא מיד אל חדרי הסטודיו, אל האור והריח הירושלמים. אל השנים המעצבות של האישיות המקצועית שלנו, זה סוד כוחן.
מי שלא למד אצל זאב שומע את הקול הזה באופן אחר אבל הוא תמיד נהיר וחד משמעי. אני יודעת שבת הקול של הספר הזה מהדהדת עכשיו בחדרי הלימוד גם בטכניון וגם במקומות אחרים ומבחינתי – ומבחינת המרכז לחקר המורשת הבנויה בטכניון – זו הצלחתו הגדולה של הספר.
ההיסטוריה של כתיבה דיאלוגית ארוכה ומפוארת. ההצעה של דפנה וזאב היתה מהבחינה הזו חוליה בשרשרת ויחד עם זאת חידוש מוחלט בהקשר של כתיבה אדריכלית.
הדיאלוג מחבק את הקורא אל הדיון. מאפשר לו לתהות, להתלבט ואולי להתעקש יחד עם דפנה, אבל גם להפוך במילים הכתובות של זאב שסוף סוף מונחות על הדף ולא מתפוגגות באויר, בהיפוך מאמירתו המפורסמת של מרקס במניפסט הקומוניסטי, הפעם המילים הופכות מגז למוצק. אפשר לברר אותן ולעקוב אחריהן ולעבוד איתן. הספר קצת מקרקע, במובן הטוב של העניין את המילים והרעיונות של זאב, שלא היינו בטוחים אם שמענו אותן או חלמנו חלום.
מבחינה זו הספר הזה התחיל באופן שונה עבורנו, לא כזו שמבוססת על מסמכים ארכיוניים ואדריכליים. עבור מרכז המורשת שהוקם בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון באמצע שנות ה-70, זה היה רגע של חידוש. מייסדי המרכז, יוחנן אילון, דניאל חבקין ובהמשך גילברט הרברט, מורים וחוקרים בפקולטה לארכיטקטורה הבינו אז כי בשגרת העשייה ותנופת הפיתוח הלאומית –שהיתה, כפי שאלונה נוהגת לומר, הסטרט-אפ הראשון של מדינת ישראל, מתרחשת היסטוריה מרחבית שראויה לתיעוד. במידה רבה המרכז הזה היה ועודנו שלוחה של מדעי החברה והרוח במכון הטכנולוגי לישראל שחורט על דגלו מאז הקמתו קדמה ופיתוח. זהו מיזם שבאמצעותו החל להתגבש אוסף לאומי של מסמכים המאפשר להסתכל על התגבשות המרחב הבנוי בישראל בעיניים היסטוריות.
בחמש השנים האחרונות פעל המרכז הודות לתרומתה הנדיבה של שרה ארנסון ז"ל שאפשרה למסד את פעולתה של הוצאת הספרים. בהתוויית פעילותה של ההוצאה ביקשנו למסגר חמש סדרות: ספרי עדות שמספרים בגוף ראשון את סיפור התפתחותם המקצועית של אדריכלית מתכננים ומעצבים, סדרת מסמך שעוסקת בחומרי ארכיון ומאירה באמצעותם היבטים וסוגיות היסטוריות, סדרת אסופה שעוסקת בדמויות מתחומי התכנון, המחקר והפדגוגיה ומאגדת יחד מגוון חומרים שנאספו במשך השנים ומייצרים דיוקן אינטלקטואלי. סדרות סוגיה ומחקר שעוסקות במחקרים בהיקפים שונים.
כל מהותו של המרכז ואופי העבודה בו מבוסס על עשייה היסטוריוגרפית שצומחת בתוך הדיסציפלינה האדריכלית בקרב אנשים מן הפרקטיקה האדריכלית ולא מחוץ לה. הספר של דפנה וזאב הציב בפנינו חידוש והעמיד אותנו במבוכה לרגע כי הוא התעקש לשמור על השפה המקצועית ולהימנע מן ההיסטוריה, זאת למרות שאנחנו ראינו בו הזדמנות לספר פרק היסטורי רב ערך.
ההחלטה להעניק במה לדיאלוגים של זאב ודפנה חייבה אותנו להכריע גם בעניין הזה וגם בשאלת הפורמט, כלומר להתאים את הספר לאחת הסדרות ולהבין איך מתבטא בו ההיבט ההיסטורי. המרכיב של הדיאלוגים היה בסיס מובהק אבל ההחלטה על שימוש בפורמט הגמיש של סדרת אסופה שאב השראה מהמפגשים ומהדיונים שלנו על הספר ותכניו ואפשר להרחיב את גבולותיו.
בתהליך זה הוספנו לדיאלוגים חומרים נוספים. מהמשובים שקיבלנו אני מבינה שהצלחנו לארוג את הדברים כך שכל מרכיב יאיר באור חדש גם את המרכיבים האחרים והם מעצימים זה את זה. המרכיב הראשון ששזרנו בדיאלוגים הוא קטעי השירה והסיפורים / משלים וסקיצות של זאב שהתבקש כי ייטמעו בדיון המושגי.
שני המרכיבים הנוספים היו שנויים במחלוקת: הרכיב האדריכלי, אסופת הדימויים, כלומר החריגה מהמילים אל המעשים. אנחנו חשבנו שזה הכרחי. זאב היה מסוייג. חשבנו שלצד המילים צריכים להופיע גם מרכיבים שכתובים בשפה אדריכלית מובהקת ושגם זו דרך חשובה לתקשר את עולם המושגים של זאב. אני לא אסתיר שכאשר ראינו את זאב מגיע בפעם הראשונה עם תיקיית מסמכים וקונטקטים ישנים, נשמנו לרווחה. שיתוף הפעולה הזה היה מבחינתנו רגע אמיתי של אמון.
ולבסוף – ואולי להתחלה – נוסף הפן ההיסטורי שהפקדנו בידיו של ד"ר רועי קוזלובסקי היסטוריון של האדריכלות, מתלמידיו של זאב ומחנך בזכות עצמו. זה החלק הסבוך ביותר כי הוא יוצא מחוץ לכנפיים הרחבות של זאב, מחוץ לתחום השליטה שלו ושלנו. אבל אני חושבת שגם אם אין הסכמות מלאות בין הכותב למושא הכתיבה, וטבעי שכך, רועי הכניס את זאב ואת תפיסת העולם שהעמיד אל ההיסטוריה של האדריכלות המקומית ואפילו מעבר לה. זה לא עניין של מה בכך.
כך נוצר בספר מעין טריאלוג, בין דפנה וזאב וביניהם לביננו כנציגי מלאך ההיסטוריה.
ובשפתו של זאב: "למה זה כדאי?"
אנחנו חיים בעולם מהיר שהמסרים בו באים והולכים, שהשורשים הולכים ומתקצרים והמילים מתפוגגות מאד מהר. במידה רבה מה שאנחנו עושים זה קצת לנעוץ עקבים בחולות הנודדים…
לאפשר למילים ולמעשים האלו לזכות בסוג של נצח, לאו דווקא בהדפסה ובכריכה ובהפקדה בספרייה הלאומית… אלא בהזדמנות לגלגל דיון ומחקר.
המסמכים שנאספים במרכז המורשת הם הזמנה לכל בעלי העניין ליצור מרחב חי ותוסס של הזדמנויות מחקריות אמיתיות. התשוקה בעיניים של אותם חוקרות וחוקרים שרכונים על הדפים המצהיבים היא משהו שאי אפשר לפספס כשמגיעים למרכז. כך זוכים החומרים לגלגול חיים נוסף ועולם הידע זוכה לנדבכים נוספים של עיון.
הספרים שנובעים מהמחקרים או הספרים שמזמנים את המחקרים הבאים הם הדרך לתקשר עם העולם הרחב, עם קהל מתעניין שהארכיון הוא לא ביתו הטבעי אבל עולמות התוכן האלו רלוונטים עבורו, מרגשים ומסקרנים אותו.
האם אנחנו עושים היסטוריזציה? היסטוריוגרפיה? קאנוניזציה?
אם הכוונה לתהליך המיון והבחירה של מה כן או לא יוצא ונכנס אל הארכיון ואל בתי הדפוס…. תמיד יש אלמנט של בחירה שמשפיע על הזיכרון הקולקטיבי כמובן ועל מסגור של קאנון. ההיסטוריוגרפיה – היא מהלך בלתי נמנע, היא זירה לא פשוטה. קודם כל המלאי הולך ונסגר. עידן המסמכים הפיזיים הוא פרק שנחתם ונגמר פחות או יותר לפני 20 שנה עם המעבר הסופי למסמכים דיגיטליים כך שמראש המלאי מוגבל ושאלת האוספים הדיגיטליים – היא מטרידה לא פחות.
בנוסף, באופן טבעי חלק נכבד מהחומרים גווע ונעלם מחוסר הבנה היסטורית ומחוסר שימור עוד לפני שהגיע אל פתח הארכיון או לשולי המחקר.
ולגבי מה שנמצא… רבים ממי שנמצאים פה כותבים היסטוריה בצורה כזו או אחרת, היסטוריה בכתיבה או היסטוריה בתכנון המרחב ובקבלת החלטות בנושאי שימור ועוד כהנה וכהנה. יש כאן עניין של מודעות היסטורית, של עניין ציבורי, של משאבים ועוד לא מעט שיקולים.
בכל מקרה כידוע לא מדובר על היסטוריה אחת מוחלטת אלא על נרטיבים מגוונים ומאחר שכולנו מקיימים את ההכרעות האלו כל הזמן אז אולי נכון יותר לדבר על תהליך של אוצרות בו רק חלק קטן זוכה לתצוגה בדפי ההיסטוריה אבל הוא המעט שמעיד על המרובה והוא בהחלט הזמנה להצטרף להמשך דיון ופעולה וצבירה.
ולאלו שמצויים בצמתים של כתיבה היסטוריוגרפית, האתגר הוא להתעקש להאיר גם את הפינות הנידחות שמחוץ לפנתיאון ולמצוא ולהמציא תבניות חדשות לדבר את ההיסטוריה, כפי שנעשה בספר הזה.
לסיכום, אני מאחלת לכולנו שלא נפסיק לאתגר את עצמנו. זה לא קל, אבל כמו שזאב אמר לנו בשיעור הסטודיו הראשון בשנה א': "אתם לא חייבים להיות ארכיטקטים, העיקר שתהיו אנשים מוטרדים".
