חוקרת: טליה אברמוביץ
מנחות: מרינה אפשטיין־פלוש, איריס ערבות
שנה: 2018
מילות מפתח: מושבות, מודרניות, מסורתיות, רב תרבותיות, מרחב ציבורי, סביל, כפריות, עירוניות
המחקר בודק את ההיבטים השונים של יצירת המרחבים הציבוריים במושבות בארץ ישראל בארבעת העשורים הראשונים לקיומן, משנת 1878, שנת ייסודה של המושבה הראשונה, ועד 1918 – תום מלחמת העולם הראשונה וסיומו של השלטון העות'מאני. כפרים חדשים, "מושבות", נוסדו בעבור מהגרים, בעיקר ממזרח אירופה, בתמיכתם של פילנתרופים ואגודות בינלאומיות להתיישבות. ההתיישבות החדשה נתפסה על ידי אנשים רבים ברחבי העולם, כהזדמנות נדירה לייסד חברה חדשה "בארץ שוממה". מרחבים ציבוריים, מבנים ושטחים פתוחים, תוכננו ונבנו מהדף הלבן והנכיחו תפיסות חדשות, חברתיות, פוליטיות ולאומיות. אדריכלים, מהנדסים, בנאים, מודדים ובעלי מקצוע נוספים, שקיבלו את הכשרתם באירופה, עיצבו את המושבה העברית כהתיישבות כפרית מודרנית. המרחבים הציבוריים במושבות היו קשורים לקונטקסט אדריכלי בינלאומי רחב יותר, שהעמיד במרכז את טובת הציבור והקהילה. תחילתו של המחקר ההיסטורי באיסוף ממצאים ארכיונים, גיבושם והתעמקות בהם, באמצעות ניתוח ביקורתי. פרקי המחקר נחלקים על פי מונטגומרי לשלוש קטגוריות: צורה, פעילות ודימוי, ובכל אחת מהן נבחנות שתי תופעות.
החלק הראשון של המחקר מתמקד בהיבטים של צורה. בחלק זה נב נו כיצד עקב עיצוב המרחב הציבורי במושבות אחר רעיונות של חשיבה אורבאנית חדשה, תוצאותיה של המהפכה התעשייתית. דרך המעקב אחר השינויים שנערכו בעיצובה של מטולה המחקר טוען כי המושבה הייתה "מעבדה" לביצוע ניסיונות אורבאניים וליישום רעיונות חדשים ששילבו מגורים ותעשייה. האדריכלות שהנכיחה צורה וחומר חדשים תורגמה למקום וזהות, מאפיינים מקומיים, שנדחו על ידי המתיישבים. כמו כן, נסקרים השינויים שנערכו בעיצובו של בית הכנסת, כמוסד רב חשיבות למתיישבים החדשים, ואת האופן בו תיווך מסרים חברתיים של חילון ופמיניזם.
החלק השני של המחקר מתמקד בהיבטים של פעילות במרחב הציבורי במושבות. הפרק בוחן פעילות דרך פריט הרחוב, ה"סביל", מתקן המים הציבורי העות'מאני. ההתבוננות בסבילים במושבות, נושא שטרם נחקר, מאפשרת להאיר את האופן בו הנכיחה הפעילות היומיומית במושבה מגוון אנושי אתני רב־תרבותי. פרק זה דן במשמעות הפוליטית והחברתית בעיצובם של הסבילים ובגישה המכלילה שהוטמעה ביצירתם, שהועידה אותם לשרת ציבור רחב, מעבר לקהילה היהודית שבעבורה נבנו. בנוסף מכיל חלק זה בחינה היסטורית של האירועים המשמעותיים בארבעים שנות קיום המושבות והאתגרים שעמדו בפניהן. בהתבסס על תיאוריות שונות, המתייחסות לסוגיית "עמידות" של מבנים סגורים ושטחים ציבוריים פתוחים, ידון הפרק באופן בו שימש העיצוב המודרני של המרחבים הציבוריים במושבות, רכיב רב משמעותי בהישרדותן.
החלק השלישי בוחן את הדימוי של המרחב הציבורי במושבות, בעיני האוכלוסייה המיישבת, בעיני ראשי הישוב ומבקריו ובעיני ראשי השלטון המקומי. חלק זה עוסק בדימוי ה"צרפתיות" שדבק במרחב הציבורי של המושבות, שיוחס לשפה האדריכלית של מבנים ושטחים ציבוריים פתוחים. כמו כן, נבחנים שני דימויים נוספים, שליוו את המושבות מראשיתן, "כפריות" ו"עירוניות". הפרק יתמקד במושבה פתח תקוה ובשינוי שעבר המרכז הכפרי שלה – "הרחבה" למרכז עירוני – "כיכר". נעקוב אחר שלבי התכנון והפעולות לעיצובו מחדש של המרחב, החומרים שנבחרו לביצוע השינוי והמשמעויות הנגזרות מהם. מעקב זה מציג את מקומה של האדריכלות כרכיב רב־משמעות בדימויה של המושבה ובהתפתחותו של הדפוס היישובי.
ההתבוננות במרחב הציבורי, המסתכמת מצירופם של שלושת חלקי המחקר, חושפת את מורכבותה של העשייה האדריכלית במושבות. המחקר ההיסטורי נשען על חומרים מקוריים, מסמכים ותוכניות שטרם פורסמו. הניתוח של הממצאים מאפשר נקודת מבט עיצובית ואדריכלית חדשה המאפשרת את הרחבת הדיון לנושאים ביקורתיים עכשוויים. המחקר מציג מגוון של מניעים סמויים וגלויים לעיצוב המרחב המאירים את חלקה של המושבה ביצירתה של זהות מקומית יישובית המהדהדת עד ימינו.
