עיונים, כרך 28 (2017), עמ' 255-225
בשנת 1935 עזב האדריכל דוד אנטול ברוצקוס (1910, סנט. פטרבורג – 1999, ירושלים) את ברלין שם למד אדריכלות, ועבר לירושלים, בה חי ויצר במשך כל ימי חייו. במהלך שנות עבודתו השתתף ברוצקוס בתכנונם של פרויקטים אדריכליים מהחשובים בישראל של מבני מגורים, בתי חולים, אוניברסיטאות ותכניות אב שונות, ובהן תכנית המתאר לעיר העתיקה וסביבותיה שנעשתה ב־1970. ברוצקוס יצר אדריכלות מודרנית ופונקציונלית במובהק, אך כזו המבקשת להיטמע ולהפוך לחלק מן הנוף הירושלמי שאותו צייר באינטנסיביות כל חייו. מודרניזם זה, שהתבסס על רגישות למקום – לנוף הירושלמי, לטופוגרפיה ולבנייה באבן – היה זר לא רק לארכיטקטורה המודרנית של היישוב וראשית המדינה, אלא גם לשיח הדומיננטי שבו התקיים ועודנו מתקיים הדיון באדריכלות המודרנית בישראל. שיח זה מזהה ב'עיר הלבנה', באדריכלות הקיבוץ ובסגנון הבאוהאוס מודרניזם שהצליח להתגבש לכדי 'מסורת אדריכלית מקומית'. לעומתו, המודרניזם הייחודי של ברוצקוס ושל אדריכלים מהגרים בירושלים, כמו אריך מנדלסון, היינץ ראו ולאופולד קרקואר, נתפס כחשוב וכיוצא דופן, אך חוסר היכולת ליישב אותו עם אותה מסורת מודרנית מובחנת סימן את עבודתם של אדריכלים אלה כאינדיווידואלית, פרטיקולרית ועל כן נטולת דור המשך. מאמר זה מבקש לפרוץ את גבולות השיח באמצעות בחינת המצע הרעיוני שעליו מבוססת האדריכלות של ברוצקוס וקישורו לגישות ולזהויות המודרניות שבהן חי, למד ופעל. בחינת עבודתו מתוך מקורותיה שלה, כלומר מתוך הקונטקסט ומערכת ההקשרים הספציפיים שלה, חושפת את הקולות האחרים של המודרניזם המקומי, ובעיקר את ה'אחרות' הירושלמית, כעמדות שונות ומובחנות של מודרניזם מקומי.
