אילן ישראלוב, תמר פרידמן, יעל אבולעפיה I תשפ"ב, 2022
במורשת בנויה לשימור, עולה הדיון, האם ראוי כי יהיו בבעלות ציבורית או פרטית. לכל אחת מהן, השפעות שונות על חווית המקום. מקרה בוחן מעניין לכך הוא חאן זרעוניה. מאז הקמתו ועד לשימורו הנוכחי חאן זרעוניה עבר בין תשעה בעלים שונים. ארבעה מהם אנשים פרטיים וחמישה מהם ארגונים ציבוריים או בבעלות המדינה. למרות שינויי הבעלויות הרבים, עדיין נשמרו מאפייניו העיקריים ולכן נקבע בשנות השישים כמבנה לשימור. בשנת 2005 נמכר הנכס למשפחת מוזס שביצעו במקום שיפוץ מקיף שהפך אותו למתחם דירות יוקרה.
כיום, מבנה החאן בבעלות פרטית. למרות שמורשת בנויה זו היא דוגמה להיסטוריה, לאדריכלות ולתרבות, היא אינה פתוחה לרווחת הציבור. אך עם בעייתיות זו בהיות המבנה בידיים פרטיות, נציין כי מבנים רבים לשימור בבעלות ציבורית אינם זוכים לשימור. בחלקם פגעי הזמן יצרו נזק בלתי הפיך ובחלק מאלו ששומרו, לא תמיד ניתן להצדיק את היותם ציבוריים בשל השימוש הדל בהם.
מבנה זה הוא דוגמה ופתח לדיון על השפעות בעלות פרטית או ציבורית על מבנה לשימור. העבודה סוקרת את הבעלויות במבנה באופן כרונולוגי ואת השינויים שנעשו בו. היא דנה בהמלצותיו של האדריכל אייל זיו לתהליך השימור, ולבסוף בוחנת את השפעות שימור מבנה בבעלות פרטית או ציבורית דרך שלוש גישות שונות בתחום השימור.
