חוקרת: שני קלינגבייל שילה
מנחה: אלונה נצן שיפטן
שנה: 2020
מילות מפתח: עיצוב פנים. מעמד הביניים. יחידת דיור. וילה. צנע. דפוס דיור
בשנות ה־50 של המאה ה־20 ביססה ישראל את ריבונותה ואופייה כמדינת רווחה. ההיסטוריוגרפיה האדריכלית של התקופה מתארת בנייה המושתתת על ערכי הצניעות והקולקטיביות של מדינה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, א־מעמדית. עמדה זו מבוססת, בין השאר, על ההשקעה הרחבה בפרויקט השיכון הלאומי. אולם ממחקר זה עולה כי ניהול משאבי המדינה באותה עת, באמצעות הסדרת הבעלות על הקרקע, הזין גם תרבות מעמדית. זו התפתחה בחסות המדינה, במקביל לפרויקט השיכון, וסימנה את ניצני התפתחותו של מעמד ביניים חדש בישראל.
מחקר זה מתמקד בתהליכים המרחביים של הבניית ערכים ואורחות החיים, המזוהים כיום עם מעמד זה. הוא בוחן את הצמדת ״יחידת הדיור״ המודרנית לקרקע, ואת הפיכתה ל״ווילה״ – דגם מגורים מזוהה מעמדית. הצמדת יחידת הדיור לקרקע זימנה מצבים מרחביים שלא התאפשרו בבתי דירות ובשיכונים. הבעלות על הקרקע אפשרה לבעלי הבתים ולאדריכלים שבחרו, לממש באמצעות תכנון הווילה תפיסות חברתיות, תרבותיות ומעמדיות. כך, הבעלות על אמצעי הייצור ,הפכה את הבתים לאובייקט מרחבי המשתנה לפי רצונותיהם של בעליו וצרכיהם, ולכן מהווה מעין נייר לקמוס לתהליכי חיברות מבוססי הון, שניתן לטעון כי הטרימו את הליברליזם הכלכלי.
מחקר זה מתמקד בארבע שכונות שנבנו בפרברי תל אביב בשני העשורים הראשונים למדינה. ניתוקן הגאוגרפי היחסי מאפשר לבחון אותן כצלחות פטרי מרחביות שבהן מתאפיינת ההבניה המעמדית, על היבטיה התרבותיים והמרחביים. שתיים מהשכונות – הרצליה פיתוח וסביון, תוכננו עבור מעמד ביניים כלכלי של מהגרים מארצות המערב, בהנחה שמגורים להם הורגל מעמד זה בארצות המוצא יסייעו לגייסו למאמץ הציוני. במחקר מהוות שכונות אלו קבוצת ביקורת, שמולה נבחנות שתי השכונות שבמוקד המחקר – אפקה וצהלה, שהוקמו על ידי אגודות שיתופיות לשיכון תחת חסות שלטונית, ואכלסו את מקורבי הממסד.
ההתמקדות באובייקט האדריכלי מאפשרת להתחקות אחר הדמיון התרבותי שנוצר בין הקבוצות. הדמיון, בעיקר בעיצוב הפנים, בין הווילות בשכונות המחקר, מהווה פריזמה שדרכה ניתן לבחון את ניידותם של דפוסים תרבותיים וחברתיים, ולאפיין את הווילה כמכניזם להמרת ההון החברתי והתרבותי של הקבוצות הממסדיות להון כלכלי.
המחקר מתמקד בדפוס מודרני פרברי של עיצוב פנים, אשר הופיע בישראל בשנות ה־50, והפך ברבות הימים לדפוס המקובל לתכנון המרחב הביתי של מעמד הביניים הישראלי. במחקר נבחנות התהוות הדפוס, ההפצתו והמשמעויות המרחביות, החברתיות והתרבותיות שלו. דפוס זה, שנתפס כיום כברור מאליו, הוא תוצר של מערכי כוח ושיח שונים: תהליך המידוע של יחידת הדיור המודרנית, האפשרות הטכנולוגית שיצרה התוכנית החופשית האדריכלית, הדיון האדריכלי על ארגון מגורים ועל תפקידה החברתי של יחידת הדיור, וכן השפעות תרבותיות אמריקאיות שהופצו כחלק ממהלך הפיכתה של ארה"ב לשליטת העולם הראשון. התוכנית החופשית הציעה דפוס של מרחב ביתי פתוח, המגיב לצרכי הדיירים ורצונותיהם, והדפוס החדש השפיע על חלקי הבית השונים—הכניסה, המטבח ואיזור חדר המגורים ועל היחסים ביניהם. מחקר זה בוחן כיצד אימוץ הדפוס עיצב אופני התנהלות חדשים במרחב הביתי, שהשפיעו על אורחות החיים הביתיים של דיירי הווילות, ואת הדרך שבה אורחות החיים השפיעו בתורם על התעצבות הדפוס. במילים אחרות, בוחן המחקר כיצד הידע האדריכלי שעיצב את פנים הבית ואת ההתנהלות החברתית בתוכו, התעצב והושפע בתהליך של איזון חוזר מאותם דפוסי חברתיים. תהליך השופך אור על האדריכלות כפרקטיקה תרבותית, שבכוחה להפוך דגם תרבותי לממשות חומרית, ולכן משמשת כנשא של רעיונות חברתיים. דרך הדפוס נחקר עיצוב הפנים כביטוי מוכמן של תפקיד המרחב בתהליכים חברתיים ותרבותיים, ייצוג רעיוני המכיל משמעות, ובו בזמן כמרחב דינמי המגיב לשינויים חברתיים.
