המאמר התפרסם בקטלוג התערוכה אריך מנדלסון בארץ ישראל, 1987
מכל הארכיטקטים שעלו לפלשתינה (או ארץ־ישראל, כפי שהעדיפו לכנותה תושביה היהודיים), לאחר עלייתו של היטלר לשלטון – לרבות אדריכלים ידועי שם כמו אלכסנדר קליין ואדולף רדינג – היה אריך מנדלסון המפורסם מכולם. מעטים מבין העולים הצליחו כמוהו, למשוך לקוחות רבי השפעה כגון חיים וייצמן, זלמן שוקן, האוניברסיטה העברית, ארגון הדסה, בנק אנגלו־ פלשתינה, רשת מלונות שספרדס ואפילו הממשלה המנדטורית. כמו כן, לא הצליח איש מבין האדריכלים שזה מקרוב באו ליצור בזמן קצר כל־כך, אוסף כה גדול של עבודות חשובות ובעלות ייחוד. מנקודת ראותו של המתבונן מן הצד, דומה כי שהותו של מנדלסון בפלשתינה רצופה הצלחות מקצועיות ללא עוררין. אך בחינה מדוקדקת יותר מגלה, שלא היתה זו אלא תקופת חיפושים, לבטים רגשיים, נאמנויות חצויות, מעגלים חוזרים ונשנים של תקווה, התגשמות ואכזבה, תקופת חוסר ביטחון שמקורו בזמן ובמקום. הוא נקרע בין דחף השאיפה המקצועית המפעמת בו כאדריכל, לבין אהבתו המתמשכת לציון, ואלה משווים לחייו ממדים' של טרגדיה.
אריך מנדלסון עבד בפלשתינה כאדריכל תקופה קצרה יחסית, בין השנים 1934 ל־1941. יתר על כן, במשך רוב רובה של תקופה זו הוא נע ונד בין משרדיו בלנדון ובירושלים. רק בשנת 1939 בא לפלשתינה כדי להתיישב בה, אך כעבור שנתיים, בשנת 1941, עזב כשמגמת פניו ארצות־הברית. אולם קשריו עם פלשתינה היו הרבה יותר נרחבים והרבה יותר עמוקים מאשר משתמע מן הפרוט היבש והשטחי הזה של תאריכים, שכן מנדלסון היה, בדרכו המיוחדת, ציוני בעל שורשים עמוקים. הוא היה חבר בתנועה הציונית מאז תקופת לימודיו, וידידותו עם קורט בלומנפלד, שהפך מאוחר יותר למנהיג הארגון הציוני בגרמניה, החלה בתקופה בה שניהם למדו יחד באוניברסיטת מיכנן. אך הציונות שלו היתה אטביסטית ולא פוליטית. קולה של ציון היה לגבי מדלסון ביטוי רגשי ולא אידיאולוגי. היא היתה לגביו ישות מיסטית, שבה נכרכו בלהט דם, גזע, אדמה, היסטוריה. הציונות שימשה גם במידת מה, מקור השראתו. ״אני אוהב את ארץ־ישראל וקורא לעצמי הילד האמיתי שלה״, כתב לבלומנפלד בשנת 1933 . "כל עבודה שעשיתי, ובעיקר ההתפרצויות הלא־ריאליסטיות במתווים ובמושגים, שאבה את כוחה מן הפשטות התנכית המגשימה את עצמה וחובקת עולם ומלואו בעת ובעונה אחת. אני יודע שהאיכות שאיננה ניתנת לחיקוי של המבנים הראשונים שלי, שואבת ממקורות יהודיים. בשנות נעורי המוקדמות הייתי מודע לכך, ומודעות מוקדמת זו גרמה לי לראות את הצורך בציונות. הציונות הפכה לגבי הדרך היחידה למצוא את עצמי ולהיות יצירתי במלוא מובנה של המילה".
בראשית שנת 1923 הזמין פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל לפלשתינה, את מנדלסון לבוא לארץ כדי לתכנן את התוכנית ההידרואלקטרית על הירדן, וכן את תחנות הכוח בחיפה, יפו וירושלים. רוטנברג שמע על מנדלסון בעקיפין מפיו של ריכרד קאופמן שלמד יחד עם מנדלסון אצל תיאודור פישר במינכן, ועתה, בשנת 1923 היה אדריכל החברה לפיתוח אדמת פלשתינה בע״מ. "רוטנברג פנה אלי", כתב מנדלסון, "כארכיטקט וכציוני". התוצאות הארכיטקטוניות של ביקור זה היו בעלות חשיבות ניכרת. מנדלסון היה מעורב עתה בשלושה פרויקטים גדולים, אשר לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל: תחנת הכוח בחיפה, תחרות המרכז המסחרי ועיר הגנים של זומרפלד על הכרמל. נושא זה כבר נדון במקום אחר, אך מה שלא הועלה הוא, ההשפעה הרגשית של הביקור על מנדלסון בעיקבות העימות הראשון עם פלשתינה, ותוצאות השפעה זו אינן פחות חשובות.
מנדלסון כתב מירושלים במרס 1923: "החוויה גדולה מן הצפוי, ואני זקוק לזמן כדי להרגע. אך ברגע שארגע יכולה החוויה לחזק מה שהיה חזק בקרבי מאז ומתמיד. דם, ולכן גם גזע ותלת ממדיות". שנה לאחר מכן, נותרו ריגושי לב אלה חזקים באותה מידה, אך מנדלסון יכול היה לנתחם באופן אינטלקטואלי: "אנו העם היהודי המזרחי, מזדהים בתוך תוכנו, במידה רבה או מעטה יותר עם ארץ פלשתינה… נגזר גורלנו להתגלגל בין שני מעגלים רגשיים, האחד המזרחי־אטביסטי, והשני המערבי־בן זמננו. ובכך אנו מתנסים בצורה החיה ביותר בפלשתינה. אף יהודי המסוגל להבין את רגשותיו, איננו מסייר בפלשתינה מבלי לחוש את המגע הטרגי של עברו שלו, וללא תקווה צנועה לתקומתה של הארץ". אפילו לואיזה אישתו, אשר התוודתה שהציונות מעט "לא מובנת" לגביה, נענתה באופן חיובי למציאות הארץ. ״מתחילת הביקור ועד סופו, שבתה פלשתינה בשנת 1923 את כל יישותי, וחוויה זו ליוותה אותי כל ימי חיי. כיצד ניתן להסביר את המיסטיות המרחפת מעל הארץ הזעירה הזאת?" לואיזה נענתה ישירות לקסמה של פלשתינה. אך גם בעקיפין מתוך הזדהות עם אריך, שכתב בסוף 1923 לידידו קאופמן: "לעיתים מזומנות שמעת ממני שנסיעתי לפלשתינה הטביעה עלי חותם כה גדול, עד כי אינני יכול לבטלו בהינף יד. אם כי אני רואה שעבודתי כאן (בגרמניה) נחוצה וזוכה להערכה ולהוקרה מפי האנשים החשובים ביותר, הרי היא מנותקת מן האדמה האמיתית שדמי וטבעי משתוקקים אליה".
בתקופה זו ניצב מנדלסון על פרשת דרכים, אישית ומקצועית. מחד, ציפתה לו קריירה מקצועית גדולה בגרמניה, ומאידך, נמשך לפלשתינה בכוח שלא יכול היה לעמוד בפניו. בסוף שנת 1923 ניצב לראשונה בפני הדילמה שהציקה לו רוב ימי חייו. לשם מימוש שאיפתו הגדולה ביותר – לחיות בפלשתינה – צריך היה לעבוד בפלשתינה, שכן, עבודתו כארכיטקט, כארכיטקט חשוב – היתה לגביו יותר משאיפה – זה היה יעוד. תשוקתו לחיות בפלשתינה היתה משום כך מסויגת מלכתחילה. וכך הסביר את הדבר לקאופמן: "רצוני לבוא לארץ־ישראל יכול להתממש סוף־סוף ללא שהיות אם יתמלאו תנאים מסוימים: התנאים קשורים ביחסי הידידותיים איתך, בתמיכה בעבודתי באמצעות חוג מכריך, ובאפשרות שתינתן לי לעבוד. דומני, כי ביצוע המרכז המסחרי יכול לשמש כהתחלה טובה. כל השאר יהיה תוצאה הגיונית מעבודתי".
במשפט האחרון הזה גלומה הבעיה העיקרית. ציונות, לגבי מנדלסון, היתה הרבה יותר מאשר סתם התיישבות בפלשתינה. פירושה לגביו היה בניין הארץ הלכה למעשה באמצעות עשייה ארכיטקטונית גדולה. ידידו, המנהיג הציוני קורט בלומנפלד חלק עמו את חזונו זה והשתדל להביא למימושו. הוא הוציא לו מוניטין בקרב ידידיו, זלמן שוקן, ברטולד פייבל וחיים וייצמן כדי ליצור עבורו הזדמנויות לקבל עבודות חשובות בפלשתינה. פעולה זו נעשתה לאו דווקא למען מנדלסון כמו למען קידום הארכיטקטורה בפלשתינה. "תפקידנו להביא לכך שבנייני הייצוג שלנו יבוצעו על ידי האמנים היהודיים הספורים שיש לנו", כתב לפייבל. "ואינני מכיר איש הראוי יותר ממנדלסון לבנות בפלשתינה". ולזלמן שוקן, אשר הפך מאוחר יותר להיות הפטרון העקבי ביותר של מנדלסון, הן בגרמניה והן בפלשתינה, כותב בלומנפלד: "התרשמתי מאוד מאיש בלתי רגיל זה )מנדלסון(. אתה מוכרח לפגוש אותו. אתה יודע שאני מצפה ממנו רבות ביחס לפלשתינה… אני רוצה שמנדלסון ידע שיש אנשים בתנועתנו שחשוב להם איך פלשתינה תבנה. מנדלסון הוא ציוני אמיתי, ועוזר לנו בעבודתנו באמצעות קשריו".
אף אחד מבין הפרויקטים שמנדלסון קיבל בשנות העשרים בפלשתינה לא התבצע, ואף אחת מן ההזמנות שקיווה לקבל, הספרייה הלאומית, האוניברסיטה העברית על הר הצופים, לא הגיעו לידיו באותה תקופה. וכך, נשאר מנדלסון בגרמניה על אף חלומו הציוני. שם היה פעיל וזכה לכבוד רב עד עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. ואז קם ועזב כמעט ללא שהיות, אפילו טרם סולק רשמית כלא־ארי מהתאחדות הארכיטקטים הגרמניים. כשעזב את גרמניה, בשנת 1933, התיישב למרבה הפלא לא בפלשתינה אלא באנגליה. הוא לא היה שלם עם החלטה זו, כפי שהסביר מתוך מבוכה גלויה לבלומנפלד. "מדוע לא ישירות לפלשתינה? כאן אתה נוגע בנקודה רגישה. אתה יודע, כל נסיונותי הרצויים והבלתי רצויים לעבוד עבור ארצנו נכשלו… כל השנים הללו ראיתי את פלשתינה נבנית במו ידי, כל מבניה מקבלים עיצוב אחיד באמצעות פעולתי, והמבנה הרוחני שלה מסתדר באמצעות יכולת הארגון שלי ושאיפתי אל המטרה. אבל", סכם בפתוס מסויים, "פלשתינה לא קראה לי". כעבור שנה וחצי לאחר שקיבל את ההזמנות הראשונות החשובות ביותר בפלשתינה, ומשרדו בירושלים, שהיה ממוקם בתוך תחנת רוח ברחוב רמב״ם, שגשג, שוב נעה המטוטלת, ושוב נטה מנדלסון לבנות את ביתו בפלשתינה. הוא כתב ללואיזה מירושלים: "בליבי גמלה ההחלטה להשאר כאן. בכל יום אני נוטה יותר ויותר להתייחס לאנשים בשדות, אפילו אנשי העיר ואפילו היהודים האירופיים המתגוררים בבית־המלון כאל אחי". לגבי אדם כמוהו, שראה את עצמו "פרוסי מזרחי" באותה מידה כמו "מזרחי" זהו הישג לא מבוטל. "מאחורי פניהם נמצאת ההיסטוריה שלנו״. ואז באורח האופייני לו, פנה מן הכלל אל הפרט, מגורל האומה להתגשמות היצירתית שלו עצמו ותוצאותיה: ״אני שקוע בעבודתי כמו בימים הטובים בעבר – ואנגליה היא רק שלב ביניים".
זרם העבודה בפלשתינה נמשך עד שנת 1939, אך מנדלסון המשיך לנהל את חייו הכפולים ולנסוע בין לונדון לירושלים. הוא נהג לטוס – חוויה מאד בלתי שכיחה בתקופה ההיא. עם זאת לא זנח לחלוטין את ההחלטה לעבור לפלשתינה לתמיד, והמשיך ללחוץ על ידידיו בעלי ההשפעה להביא לו יותר ויותר הזדמנויות בתחום העבודה. חוסר ההחלטיות הזה עורר את ידידו, ד״ר חיים יסקי, המנהל הרפואי של בית־החולים הדסה לכתוב אליו מתוך גילוי לב ראוי לשבח: "לפני ימים אחדים, שוחחתי ארוכות עם מר שוקן, ובין השאר שוחחנו גס על בעייתך. אמרתי לו שאני מאמין שגופים יהודיים אחראיים חייבים לעשות כל מאמץ ולאפשר לך להמשיך בעבודתך בפלשתינה. עם זאת, אינני יכול אלא להסכים איתו שאם אתה רוצה לעבוד במקצועך בפלשתינה, אתה חייב להתגורר כאן דרך קבע, ולא לגור באנגליה ולצפות שהזמנות יוצעו לך מפה. עליך להחליט להקים את ביתך בארץ הזאת ולתרום את חלקך בתקומתה יחד עם כולנו, אם אתה מעוניין באמת ובתמים להתיישב פה לתמיד. בכך שתנהג כ״פרימה דונה" לא תוכל להשיג זאת, שכן הפרימה דונה היחידה הזוכה פה להכרה היא פלשתינה עצמה".
עצה זו היתה כנה ומכאיבה. האמת שבה היתה ברורה למנדלסון. הוא ידע אותה משכבר, אך הוא דחה אותה זמן רב. אי רצונו לקבל על עצמו מחויבות מוחלטת לפלשתינה נבע לא מספקותיו ביחס למרכזיותה של הציונות, אלא מהתלבטויותיו לגבי יכולתה להוות במה נאותה וסופית לכשרונותיו בתחום הארכיטקטורה. גם לאויזה אישרה שמאז ומתמיד היה "ספק מסויים בליבו של אריך בדבר תפקידו בפלשתינה״. במכתב מיוחד במינו משנת 1936 מפרט מנדלסון את הסתיגויותיו במונחים אשר היו נחשבים לשחצניים עד מאוד, אילמלא כשרונו הגדול. וכך כתב: ״אני זקוק לעולם – לא למען העולם כשלעצמו, אלא משום גודל מימציו". ניתן לצמצם את העולם למען העולם, אך אינך יכול לצמצם את עצמך, את קנה המידה שלך. יהודה היא אלוהית – אך קטנה מדי בשבילי… "בניגוד לכך, לגבי יסקי היו האתגרים שהציבה הציונות כה גדולים, החזון שלה כה מקיף, עד כי לשאיפות אישיות לא יכולה להיות כל חשיבות עליונה, והגשמה עצמית היא פועל יוצא מעצם טיבו של השירות. לגבי יסקי, השמיים של הציונות לא יכלו להיות קטנים מדי מעצם הגדרתם, וגם הדגול באנשים לא יכול להצטמצם בעטיים.
בפברואר שנת 1939 יצאה לואיזה מאנגליה על פי דרישת אריך והצטרפה אליו בירושלים. זה היה הצעד הראשון בתהליך, אשר בסופו התיישבו המנדלסונים בפלשתינה. לאחר פלישת הנאצים לצ׳כוסלובקיה, טס מנדלסון ללונדון כדי להפטר ממעמסת הדירה היקרה שלו שם, וכדי לערוך תוכניות לאחדים מבני משפחתו אשר לפרנסתם דאג. שותפו, צ׳רמייף, קיבל עליו את השלמת כל עבודות הארכיטקטורה שהיו למשרד באנגליה. עקב המאורעות הבלתי פוסקים בפלשתינה וההרגשה שהמלחמה נמצאת מאחורי הכותל, הסיכויים לעבודות ארכיטקטורה היו דלים ביותר. מה הניע את מנדלסון לעזוב את אנגליה בנסיבות הללו, לאחר שנות היסוסים רבות כל־כך, ולאחוז סוף סוף את השור בקרניו? הוא היה מוטרד ביותר מן הציפיה הכללית למלחמה, והיה רגיש לנביטת רגשות הלאומיות והאנטישמיות שמצא באנגליה עם שובו לשם. האספות רבות המשתתפים של מוסלי (אשר אליהן הפנה את תשומת ליבה של לואיזה) חיזקו בו את תחושת אי הנוחות והביאו את יסקי לכתוב אליו עוד קודם לכן: "אנגליה בטוחה לפי שעה, אך עד מתי?״ רגישותו המיוחדת לסכנה המאיימת, אשר דרבנה אותו להיות בין הראשונים העוזבים את גרמניה בשנת 1933 האיצה בו עתה להתיישב בפלשתינה. דחף זה התחזק בו עקב אהבתו העזה לארץ, ועקב הידיעה שבאנגליה, על אף האזרחות שהוענקה לו זה לא מכבר, תמיד ייחשב לזר. אולם בפלשתינה, בארץ־ישראל, תמיד יהיה בבית. שני דחפים אם כן, הניעו אותו להתיישב בארץ – החיפוש אחר ביטחון והחיפוש אחר שורשים. שני דחפים אלה, יחד עם הצורך לעבוד כארכיטקט, הם הכוחות העיקריים שדחפו אותו לפעולה. כלום אין כאן אירוניה מוזרה, שדווקא בליבו של נביא הדינמיות בתכנון, קינן צורך עמוק ליציבות בחייו הפרטיים?
בשמונה עשר החודשים הבאים לא רווה מנדלסון נחת בשום תחום מתחומי חייו. הוא לא קיבל כל הזמנות לעבודות חדשות, וכך נותר לא רק מתוסכל, אלא גם נאלץ להתמודד עם בעיות כלכליות קשות. הוא התקשה לראות עין בעין עם היישוב היהודי המקומי. בשנים שבהן נסע הלוך ושוב בין לונדון לירושלים, מצא יותר שפה משותפת עם הנציב העליון, כאשר היה מוזמן אליו לארוחה, מאשר עם הממסד היהודי. אורחותיו הארכיטקטיות, אמונתו באסתטיות ובאליטה רוחנית עוררו עליו גלי ביקורת. אפילו נתן אלתרמן שלח את חרוזיו השנונים ב״סנוביזם האירופי" שלו. גם השקפתו הרומנטית על "בני דודינו הערבים", וחיפושיו אחר מגע רוחני־תרבותי, אחר תרבות יהודית־ערבית שמית, לא חיבבו אותו על מנהיגי היישוב, שכן דעות כגון אלה לא היו מקובלות אז, כשהתנועה הציונית התמודדה עם המציאות של האיום הערבי מבית, ועם הסכנה הנאצית באירופה. משום כך, אין זה מפליא שיהודה נראתה קטנה בעיניו. למרות כנות רגשותיו הציוניים ועומקם, הוא סבל מן הניכור שהיה מנת חלקו אשר הוחמר עוד עקב הימנעותו מלהכריז על מחוייבות מוחלטת לארץ־ישראל. כמו כן, סבל מכך שלא התקבל בהסכמה בירושלים, על־אף התמיכה החזקה שניתנה לו על־ידי שני פטרוניו רבי ההשפעה וייצמן ושוקו, אשר זוהו גם הם, בדומה למנדלסון, עם האליטה התרבותית של אירופה ולא עם הסוציאליסטים החלוציים, אנשי המעש, שהיוו את המנהיגות הציונית בארץ. תחושת אי הנוחות הכללית הזאת הוחרפה לדרגה של חרדה עמוקה ביוני 1940 , לאחר נצחונותיה של גרמניה בחזית המערבית, ועם הצטרפותה של איטליה למלחמה. התחושה הכללית בפלשתינה היתה שהמלחמה הולכת ומתקרבת לשערי הארץ, ותחושה זו קיבלה את חיזוקה עם הפצצות האוויר האיטלקיות על חיפה ותל־אביב. היישוב הגיע להחלטה נחרצת, אך מחשבותיו של מנדלסון שוב פנו לאפיק הבריחה, מתוך חיפוש אחר חוף מבטחים חמקמק אשר הדריך את צעדיו מאז שנת 1933 . כוחות האוייב התקדמו וחצו את המדבר המערבי, וחששותיו של מנדלסון החריפו. "לנו היה ברור", כתבה לואיזה, "שכאשר הם יגיעו לפלשתינה, יערך כאן טבח נורא ביהודים. לא נמלטנו מזעמו של היטלר בגרמניה כדי ליפול טרף לזעמו בפלשתינה. תכננו לעזוב״. בסוף שנת 1940 הוצעה למנדלסון משרה אקדמית בארצות־הברית, והוא קיבל ויזה לשם. ידידיו בארץ, לרבות חיים וייצמן, עשו מאמצים ניכרים למצוא לו משרה אקדמית בפלשתינה על מנת שלא לאבד אותו, אך מאמציהם לא נשאו פרי. הפור נפל, אך עזיבת פלשתינה, כמו ההתישבות בה לא היו, אליבא דמנדלסון, צעד בלתי הפיך. בליבו פיעם הרצון לחזור. בשנת 1945 החליף מכתבים עם חיים יסקי בדבר קבלת הזמנות עבודה בפלשתינה. חילופי הדברים היו כנים ושוברי לבבות לגבי שני הצדדים. כתב יסקי: "נסיבות עזיבתך את פלשתינה היו כאלה שאין בהם כדי לעזור לידידיך להמליץ על מינויך כארכיטקט של פרויקטים כאן. מתפקידך להשלים בין שני הצדדים המסוכסכים – פלשתינה היהודית ומנדלסון. עליך להבין שפיוס זה איננו יכול להתבטא בכך שפלשתינה תזמין את מנדלסון לבוא הנה. הפיוס יכול להתרחש כאשר מנדלסון יבוא מתוך תקווה לפלשתינה, בדומה לאלפים שעשו כך לפניו, ואלפים רבים החולמים לעשות זאת עתה". מנדלסון ענה: "עזבתי את פלשתינה כאשר כל מפעלי הבנייה נפסקו עקב פרוץ המלחמה. בלי פעילות בנייה, ובהעדר כל משרה קבועה, הייתי עלול להפוך לנזקק בצורה שהיתה משפילה את כבודי". וכאן המשיך לספר את סיפור הקשר שלו עם פלשתינה, כשהוא מצביע בעליל ובצורה תת־הכרתית על כך שארכיטקטורה וציונות משולבות לגביו זו בזו עד לבלי הפרד.
"את מיטב מאמצי הקדשתי לבניינים בפלשתינה, והם ההוכחה הניצחת לאהבתי את ציון. לעתים מזומנות נשאלתי על ידי לקוחותי וידידי עם אינני שוקל להפוך את פלשתינה לביתי. תשובתי היתה תמיד, ועודנה כזאת: אעשה זאת בתגאי שהיישוב יעניק לי משרה רשמית אשר באמצעותה אוכל להשפיע בכוח סמכותי על הביטוי החזותי של עמנו עם תחייתו הלאומית".
הפיוס בין מנדלסון לבין פלשתינה לא יצא אל הפועל. מנדלסון לא יכול היה מעולם, כדרישתו של יסקי, לבוא לפלשתינה בענווה, כאחד מני רבים. פלשתינה לא יכלה לעולם להעניק לו את הסמכות שאליה נשא את נפשו, אם הוא לא היה מוכן להזדהות איתה בשלמות וללא תנאים מוקדמים. על אף הכרזתו הנוקבת, "מעולם לא נטשתי את פלשתינה, ולעולם לא אזנח את האידיאלים שלה", הוא המשיך להתגורר ואף מת עשר שנים מאוחר יותר בגולה ארכיטקטונית ויהודית.
