ד"ר דן הנדל / 13.11.2022
שלום לכולם, שלום למשפחת אלכסנדרוני ושלום גם לרוחו של אמנון שבעיני שורה על המקום שבו אנחנו נמצאים. במובן מסוים בית עובד העיריה הוא מקום מושלם לערוך בו את האירוע הזה לכבודו של אמנון, כי הסיפור שלו על העיצוב של הבניין הזה היה כזה: ״בזמנו היתה תחרות קטנה לתכנון של הפרויקט ברחוב פומבדיתא, ויסקי ואני לא הצלחנו להסכים על הדרך לתכנן אותו, אז הגשנו שתי הצעות, אחת שלי ואחת שלו. ההצעה שלי זכתה, אבל כשפגשתי אנשים שיצאו מהתערוכה שהציגה את ההצעות השונות, שמעתי אותם אומרים 'זו בטח של יסקי'״. כך שפרויקט זה מייצג ניצחון קטן של אמנון ובאותו הזמן את הרגישות שלו לאיך ששצף ההסטוריה של האדריכלות הישראלית לא נתן לו את המקום הראוי לו.
זה אולי היה נכון בתקופות מסוימות, אבל אני דווקא סבור שלאמנון היו הרבה נצחונות, קטנים כגדולים, שמספרים לא רק את סיפורה של התקופה בה הוא פעל, אלא גם מסמנות את התהליכים הגדולים יותר שעברו על החברה והאדריכלות בישראל. אני רוצה לדבר על אחד כזה, מכון המתכות בטכניון, בניין שהושלם באותה שנה שבית עובדי העירייה נפתח, 1963.
למרות שביליתי כמה שנים בקמפוס של הטכניון, המפגש הראשון שלי עם הבניין הזה היה דווקא דרך שקופית שהתגלתה במהלך העבודה שלי על תערוכה במוזיאון תל אביב. השקופית היממה אותי קודם כל כי מעולם לא ראיתי את הצבעוניות העזה של הבניין ושל הטקסטורות שלו בצורה חדה כל כך. בספר עב הכרס שהוציא שרון רוטברד כמה שנים קודם לכן הפרויקט מופיע בשחור לבן, כולל הפרספקטיבה הידנית שצוירה יש להניח על ידי אמנון, אבל המכון כמעט ולא נזכר בטקסט. ופתאום הוא כאן במלוא תפארתו. בהסתכלות על הפרויקט בצבע רואים בעיני את כל הגאונות של אמנון: בניין אפור כהה מונח מעדנות על הטופוגרפיה, נוגע-לא נוגע עם הרמפה הקטנה של הכניסה, ובמרכז, מתוך הצללים, עולה הגליל באדום עז. יש משהו גולמי, כל כך אקספרימנטלי בבניין הזה: תראו את הבטונים שלא מסתירים את טיבו הנוזלי של החומר, ואז החספוס המכוון של הגג והרצפה, ויחד עם זאת את העדינות האלגנטית בפרטים של המרזב והחלונות ושוב הצבע האדום שמרקד לו מתוך החזית.
זה פרויקט לא גדול בכלל, כמעט מיניאטורי, תראו את האיש הנכנס תחת הגג הנמוך, ויחד עם זאת יש בו עושר בלתי רגיל. אתה מגיע מהכניסה למסדרון הנפתח לחצר פנימית רבועה, המשרדים נהנים מהאור המסונן שמעבירים הבריסוליי הידועים, והגליל האדום מתגלה כגרם מדרגות לאדם אחד העולה לגג לתצפית לחצר הפנימית ולסביבה הירוקה. אז למרות גודלו הצנוע מכון המתכות הוא בעיני אחת האמבלמות הכי טובות של האדריכלות הישראלית בתחילת שנות השישים: עשוי בטון, מושפע באופן ישיר ולא מתנצל מהמודרניזם העולמי, בנוי בחופזה ובחספוס מקומי, ובאותו הזמן מרחף מעדנות מעל הקרקע, משופע בהמצאות חלליות והפתעות חומריות, ומביע באהבה כנה וידע בלתי אמצעי של מלאכת הבנייה.
על כמה פרויקטים שנבנים היום בישראל אפשר להגיד את הדברים האלו? אולי חלק מהיושבים כאן בפאנל הזה פועלים בעולמות דומים, אבל הם בודאי לא הרוב.
אבל עוד סיבה שהשקופיות הנשכחות של מכון המתכות הפתיעו אותי כל כך היתה שמעולם לא ראיתי את הבניין. אבל איך זה בעצם יכול להיות? הרי שנותי בטכניון כללו מסעות לכל אוצרותיו האדריכליים הנשכחים והנשכחים פחות. כשחזרתי לקמפוס להבין מה בעצם קרה גילית שמכון המתכות היה שם כל הזמן, אלא שהוא נעטף בבניין אחר שהקיף אותו והעלים אותו מתחת לשכבות של אדריכלות בינונית. כשסוף סוף הצלחתי לאתר אותו, חציתי את העטיפה הזו כדי לגלות את הבניין המקורי כמו בתוך סרקופג, משומר במידה, אך מנותק מקונטקסט וקצת מעוות עקב השינויים והתוספות. זו היתה חוויה יוצאת דופן: הבנין היה ריק כמו בשקופיות, והחצר הפנימית הנאה עוד היתה שם. הגליל האדום שנצבע בידי ערלי לב בצבע לא זכיר עדיין הכיל את המדרגות הלולייניות ובעליה בהן היית לרגע בקרביים של האדריכלות הישראלית. ואז היציאה המחישה עד כמה הפרויקט הזה מייצג לא רק את התקופה שבה הוא נבנה אלא גם את כל מה שקרה מאז. הנסיינות האדריכלית החצופה הוחלפה בשמרנות חסרת הומור, והטכניון, שהיה מעוז של חדשנות אדריכלית, התמלא באדריכלות בינונית, סולידית במקרה הטוב, משעממת במקרה הפחות טוב, מאז ועד היום.
במובן מטפורי, העטיפה של היצירה הגולמית והחד פעמית שהיה מכון המתכות בארכיטקטורה חדשה יותר ואנונימית יותר היא הסיפור של האדריכלות הישראלית כולה: מורשת אדירה שנשחקת על ידי שילוב קטלני של עודף בירוקרטיה, עודף ניהול פרויקט, ועודף דגש על שורת הרווח עד שהיא כמעט נעלמת מהמרחב, גלויה ומעניינת רק יודעי דבר. אבל לא הכל אבוד, כי אני מוצא מידי פעם שהמורשת הזו מתגלגלת לפרויקטים עכשוויים ומזינה אותם בעומק תרבותי ורוחני. לפני זמן מה הייתי בפרויקט של אסף לרמן בהרצליה וראיתי את אותה ההצפה מהקרקע שאפשר לראות בטכניון, מקבלת טוויסט עכשווי בצורת שלוש מדרגות פלדה שחורות. זה היה פרט קטן, אבל היה ברור שהוא נובע מהכרות עם הסטוריה של עשייה שאמנון הוא אחד ממיצגיה המרכזיים, ושהגלגול המחודש של ההסטוריה הזו בבניין עכשווי ונגיש לכולם הוא אפשרי.
אבל בשצף ההסטוריה של האדריכלות היה גם אמנון האיש, וכל מה שתואר עד כה לא היה אפשרי לולא הטמפרמנט שלו ולולא יכולותיו יוצאות הדופן כאדריכל וכאדם. אז, ברשותכם, אסיים בכמה מילים שכתבתי מיד לאחר שהוא הלך לעולמו:
״להתראות אמנון אלכסנדרוני היקר.
אדריכל מבריק, אלוף הקומפוזיציה, מאהב בטון עקשן, פה גדול מרדן, שתי ידי זהב מחזיקות רפידוגרף, מוח מושחז מצטט קפקא וכתבות פח מאקסנט, קומה גבוהה וזקופה בין שולחנות בית הקפה, הומור מושחז משפד קולגות וזרים גמורים, קול טלפוני משוחח ארוכות באישון לילה על דעיכתה הבלתי נמנעת של
האדריכלות הישראלית.
ואף מילה על ההוא שהטיל עליך צל.״
***** ***** *****
לדף האירוע: מחווה לאדריכל אמנון אלכסנדרוני // 13.11.2022
