חוקר: צבי אלחייני
מנחים: רבקה אוקסמן, רוברט אוקסמן
שנה: 2014
מילות מפתח: ארכיון, אדריכלות, היסטוריוגרפיה, מידענות
מחקר זה עוסק בארכיונאות אדריכלית (Architectural Archiving) תת־תחום של הארכיונאות הכללית וגם של ההיסטוריה של האדריכלות. הארכיונאות הכללית המסורתית, שבעשור האחרון התפתחה לתחום המידענות (Information Management), נמצאת כיום בעיצומה של תמורה פרדיגמתית (Paradigm Shift) ומתמודדת עם שינויים טכנולוגיים–אירגוניים ועם שינויים תפיסתיים–תאורטיים.
ההכרה הבינלאומית בארכיונאות האדריכלית בשלהי המאה ה־20 כתחום נפרד מהארכיונאות הכללית זיהתה את חשיבותם של חומרי ארכיון אדריכליים (Architectural Records) מעבר לערכם המעשי או המחקרי המובן מאליו. חומרים אלה נתפסים כיום כעדויות ראשוניות הכרחיות לתיעוד הסביבה האנושית המשתנה – המתוכננת, הבנויה, הנכחדת או זו שכבר נהרסה, וכן הם עדויות לתרבות האנושית אשר מייצרת סביבה זו ומתקיימת בה.
בישראל לא הוקם עד כה ארכיון אדריכלות מרכזי, פיזי או היברידי. היעדרו של ארכיון אדריכלות בישראל גרם לפיזורם המתמשך של חומרי ארכיון אדריכליים ובמקרים רבים אף לאובדנם, כפי שמלמד המיפוי שנעשה במסגרת מחקר הזה. השלכותיו של חסר זה התחדדו במיוחד בעשור האחרון, שבו בלטו בישראל שתי מגמות תלויות־ארכיון אדריכלות: האחת – ריבוי מחקרים, פירסומים, סרטים ותערוכות העוסקים בתולדות המרחב הישראלי, והאחרת – מודעות הולכת וגוברת לשימור אדריכלי־היסטורי בישראל. לפיכך, מחקר זה מושתת, בין היתר, על דרישה הולכת וגוברת לחומרי ארכיון אדריכליים ולמידע והידע הרב הטמונים בהם. לדרישה זו שותפים אדריכלים, אדריכלי שימור, חוקרים, סטודנטים, אוצרים, במאים, עיתונאים ואחרים.
אחת מהמוטיבציות למחקר בתחום זה מתבססת על ניסיון מצטבר ורב בהצלה, פשוטו כמשמעו, של ארכיוני אדריכלות אישיים שעמדו בפני כלייה; בקליטתם על־פי שיטות מקובלות בתחום הארכיונאות האדריכלית; במבט פנורמי־השוואתי על תכולות האוספים האלה ובזיהוי נקודות המגע התמטיות בינהם. עיסוק מתמשך זה לימד שוב ושוב על הקושי באיתורם של חומרי ארכיון אדריכליים על אודות גוף הידע הפזור או האבוד של העשייה האדריכלית־התכנונית רחבת ההיקף שהתרחשה במרחב הארץ־ישראלי והישראלי למן סוף המאה ה־19 ועד ימינו.
בפרקי הרקע של המחקר מובאים לימוד היסטורי, מעשי ותאורטי של תחומי הארכיונאות הכללית וזו האדריכלית, וכן סקירת ספרות על החשיבה ועל העשייה בת־זמננו בשני התחומים הללו.
בנוסף, סוקרים פרקי הרקע מוקדים בינלאומיים בתחום, אשר מאפיינים את ארכיון האדריכלות בן־זמננו כארכיון היברידי, דיגיטילי ווירטואלי, המכיל מיגוון חומרי ארכיון אדריכליים: חומרים פיזיים – מסורתיים ועיבודים דיגיטליים של חומרים אלה; וכן חומרי ארכיון אדריכליים שנוצרו מלכתחילה במדיה דיגיטלית (Born-Digital) מאז כניסת המחשב לתחומי התכנון. סקירה זו העלתה כי המודלים לניהולם המשולב של חומרים אלה ולהנגשתם היעילה למשתמשים אינם מספקים עדיין וכי הם נמצאים כיום בתהליך מתמיד של למידה ופיתוח.
יעדו העיקרי של מחקר זה הוגדר, אפוא, מתוך ההנחה שנקודת המוצא המשברית המתוארת לעיל עשויה לשמש מנוף לפיתוחו של תהליך ארכיוני חדשני. טענת המחקר המרכזית היא, כי שיכלול תהליך קליטתם, תיאורם, רישומם, ניהולם והנגשתם של חומרי ארכיון אדריכליים ששרדו – יש בכוחו ללמד על מעגלים רחבים יותר של גוף המידע והידע הכללי האבוד או העלום של אדריכלות ישראל, מעבר למידע המיידי העולה מחומרים אלה. נקודת מוצא זו העלתה גם את ההכרח בהרחבת ההגדרות המקובלות של מושגים כגון 'פריט', 'חומר' או 'אוסף' אל מעבר לתחומיה של הדיסציפלינה הארכיונית וכן חשפה את הכוח הטמון בפלטפורמות חברתיות־השתתפותיות ברשת האינטרנט, בארכיון ההשתתפותי (Participatory Archive) ובפולקסונומיה (Folksonomy) לשם שיכלולו של האדריכלות בן–זמננו.
במחקר זה מוצע תהליך רב־הקשרי לארכיונאות אדריכלית. פיתוחו של התהליך נעשה באמצעות בדיקת יישומן של שלוש שיטות ניהול מידע שעד כה נעשה בהן שימוש מצומצם בארכיונאות אדריכלית: רישות (Networking) בין ארכיוני אדריכלות ובינם לבין ארכיונים אחרים לשם הצלבתו של מידע אדריכלי נסתר במקורות אחרים וכן לשם חשיפתם של מאגרים כלליים למידע ארכיוני–אדריכלי; שיתוף (Participation) מידע רב–כיווני בקרב אנשי מקצוע, מידענים, היסטוריונים, קהל רחב ועוד, לשם איגום מידע וכרייתו (Data-Mining); המשגה (Conceptualization); אינדקסיאלית־תמטית של חטיבות חדשות בארכיונאות האדריכלית המסורתית לשם פתיחתה למגוון תחומים חוץ–דיסציפלינריים. מטבע הדברים, מודל כזה, אשר צומח מתוך מצב חסר, יש בכוחו לתרום למיצוי מירבי של הידע הטמון בארכיוני אדריכלות, ולאו דווקא בהקשר הישראלי.
ראשית, המחקר בדק את התהליך הארכיוני המסורתי הכולל שלבי קליטה, הערכה, רישום וסידור של ארכיון אישי אדריכלי שלם וֿבמקרה זה עיזבונה של האדריכלית זיוה ארמוני (1926–2010) שנבחר כמקרה מבחן במחקר. התהליך הארכיוני הרב־הקשרי הוחל על מקרה המבחן הנבחר כבר מן השלבים המוקדמים של קליטת האוסף, איפיונו, הגדרתו והערכתו תוך מיקומו בהקשרים אדריכליים, תרבותיים והיסטוריים רחבים. ניתוחם של פריטים שונים מתוך האוסף מייצג ומדגים את המארג הריזומי הפוטנציאלי העשוי להסתעף מהם באמצעות יישומו של תהליך ארכיוני משוכלל. בדיקה זו פרשה את מינעד האפשרויות הגלומות בתהליך הרב־הקשרי המוצע ואת הכוח הטמון בו לשם הקמה מחדש של חלקים עלומים נרחבים שאבדו להיסטוריה של אדריכלות ישראל בשל היעדר ארכיון, זאת דרך פריטים נבחרים מתוך ארכיון אישי יחיד.
מימצאי הבדיקה והמסקנות מעלים שורה של שאלות עקרוניות להמשך מחקר לגבי מעמדו של 'מסמך מקור' בארכיון האדריכלות הנוכחי והעתידי; לגבי הרחבת ההגדרות המסורתיות של חומרי ארכיון אדריכליים ושל ארכיוני אדריכלות; לגבי פוטנציאל השימוש הנרחב הגלום בחומרים אלה אל מעבר לדיסציפלינות התכנון; לגבי השפעתו האפשרית של ארכיון האדריכלות המשתנה על עתידה של כתיבת ההיסטוריה (ההיסטוריוגרפיה) האדריכלית.
אולם מעל לכל, ממצאי המחקר מצביעים על תמורות הכרחיות בנוגע להגדרת סמכויותיו העתידיות של 'ארכיונאי אדריכלות' והתפתחותו ממעמד סביל, שמרני ושומר, אל מעמד פעיל, חדשן ומשתף, כזה הלוקח חלק פעיל בניהול מסמכי ארכיונו, בהנגשתם ובניצולם המיטבי. כל אלה מתוך שאיפה לכינונו של תחום הכשרה ומחקר חדש ומתבקש שאפשר יהיה לכנותו מידענות אדריכלית (Architectural Information Management). לצד התרומה שבהצעה לכינונו של תחום חדש זה, עולות ממחקר זה תרומות נוספות כגון:
– מחקר ומיפוי היסטורי ראשון של הניסיונות להקמת ארכיון בנייה ואדריכלות בארץ־ישראל למן שנות ה־20 של המאה שעברה.
– מחקר היסטורי על התפתחות הדיסציפלינה של הארכיונאות האדריכלית לאורך המאה ה־20 ובמיוחד מאז שנות ה־70 של המאה שעברה.
– מיפוי מספר ארכיונים אישיים של דמויות מפתח בסיפורה של אדריכלות ישראל וניתו קשרי הגומלין הארכיוניים וההיסטוריים המתקיימים בין תכניהם.
