בנובמבר 2020 ראה אור ספרה של ד"ר סיגל דוידי בונות ארץ חדשה – אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט, בהוצאת למדא – האוניברסיטה הפתוחה. ביקורת הספר שערכה ד"ר אורין שחר פורסמה בכתב העת Nashim והיא מופיעה כאן בגרסה עברית.
Building a New Land: Women Architects and Women's Organizations in Mandatory Palestine
Shachar, Oryan. Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues; Jerusalem Iss. 39, (Fall 2021): 166–170.
בקיץ 2019 ביקרה האדריכלית וההיסטוריונית ביאטריס קולומינה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה במסגרת כנס שעסק במגדר ואדריכלות. בדבריה ביקשה קולומינה להציג את "רוחות הרפאים" של האדריכלות המודרנית שהחזיקו, לשיטתה, מאחורי הקלעים, את העשייה האדריכלית המהפכנית והענפה שהתפתחה משלהי המאה ה־19 ולאורך המאה ה־20.
בכינוי "רוחות רפאים" כיוונה קולומינה לנשים האדריכליות שעבדו במשרדיהם של גדולי האדריכלים המודרניסטים בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה־20. נשים אלו היו, לא אחת, כוח מרכזי ורב השראה והשפעה בעיצוב דמותה של התוצרת התכנונית החדשנית שהתפרסמה רובה ככולה בחתימתם של האדריכלים בעלי השם. האדריכליות השותפות נותרו ללא הקרדיט וללא היחס הראוי ורבות מהן נשמטו ונשכחו גם באיזכורים מאוחרים של הפרויקטים עליהן עמלו.
קולומינה העמידה רשימה ארוכה ומעניינת: האמנית מרגרט מקדונלדס, שותפתו היצירתית ורבת ההשראה של האדריכל צ'ארלס ריינה מקינטוש, המעצבת לילי רייך שותפתו של אחד מאבות המודרניזם האדריכלי מיס ואן דר רוהה, המעצבת שרלוטה פריאנדה שותפתו של האדריכל פורץ הדרך לה קורבוזיה, האדריכלית Aino Aalto רעייתו ושותפתו של האדריכל הפיני המרכזי אלבר אלטו, Natlie de Blois משותפות קבוצת האדריכלים האמריקאית SOM ו־Phylliis, Lambert שעבדה עם האדריכלים מיס ואן דר רוהה ופיליפ ג'ונסון ועוד רבות וחשובות ששמן נעלם מהמסמכים, מהתערוכות ומהקטלוגים. זו רשימה הראויה לשמש בסיס למגוון רחב של עבודות מחקר פרטניות על כל אחת מהדמויות המוזכרות.
תיקון מסויים התרחש על פי קולומינה במחצית השניה של המאה העשרים בעיקר דרך שותפויות מקצועיות שכללו זוגיות וחיי משפחה משותפים. בהקשרים אלו קיבלה האישה נתח שווה או כמעט שווה לזה של בן זוגה הן בזמן אמת והן בדברי הימים: האדריכלים אליס ופיטר סמיתסון, האדריכל צ'ארלס אימס ורעייתו המעצבת ריי אימס, האדריכלים רוברט ונטורי ודניס סקוט בראון ועוד. גם בישראל הסתמנה מגמה דומה של זוגות אדריכלים שפעלו ופועלים בשותפות מלאה משנות החמישים והשישים ועד היום ביניהם אורה ויעקב יער, שולמית ומיכאל נדלר, ואחריהם ברכה ומיכאל חיוטין, מיכל אשכולות ואיתן קימל; גנית ואודי מייזליש–כסיף ועוד רבים אחרים.
בראשית דבריה הבהירה ביאטריס קולומינה את מטרת הרצאתה: "אני מבקשת להוסיף את הנשים להיסטוריה של האדריכלות".
ספרה החדש והמרתק של האדריכלית ד"ר סיגל דוידי כמו נענה לקריאה הזו ופותח פתח רחב ומעמיק לדיון בנושא עלום שלא נאסף עד כה לכדי תמה מחקרית והיסטורית של ממש.
התפתחות התכנון המודרניסטי באירופה החלה בשלהי המאה ה־19 והתבססה אחרי מלחמת העולם הראשונה. היה זה סגנון נקי, פונקציונאלי, ענייני וחף מקישוטיות. הכינוי "הסגנון הבינלאומי" ניתן לו על ידי פיליפ ג'ונסון וג'ון ראסל היצ'קוק שאצרו את התערוכה המכוננת בתחום זה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב־1932. שמות החיבה שלו: "סגנון הבאוהאוס" ע"ש בית הספר או "הבנייה הלבנה" המדגיש את הנראות הנקייה של המבנים, רווחים ומזוהים עד היום.
בהקשר הציוני הפך הסגנון המודרניסטי לתו ההיכר של ההתיישבות היהודית בפלשתינה החל מהעשור השלישי של המאה ה־20. האדריכלים שהגיעו או חזרו לכאן לאחר שרכשו את השכלתם באירופה, בבתי הספר המרכזיים ואצל המאסטרים האירופאיים, מצאו הלימה בין המודרניזם האדריכלי להווייה הציונית במרחב המקומי. התאזרחותה של האדריכלות החדשה במרחב הציוני שהתפתח בארץ ישראל היתה מהירה והיא תורגמה לרחבי ההתיישבות היהודית ודחקה את הסגנון "הארץ ישראלי" – האקלקטי – הים תיכוני שרווח כאן בעשורים הקודמים. רבות נכתב על התגבשותה של תל אביב "הלבנה" על ידי חוג האדריכלים שפעל בעיר וכלל אדריכלים מרכזיים ביישוב ביניהם אריה שרון, זאב רכטר, דב כרמי, יוסף נויפלד ושמואל ברקאי ועל אינטרפרטציות מקומיות יותר שהתגבשו בערים אחרות כמו חיפה וירושלים על ידי אריך מנדלסון, ליאופולד קרקאואר, ריכרד קאופמן, היינץ ראו ואחרים (לדוגמה: סמוק, 1994; נצן שיפטן, 2005; אפשטיין פלוש, לוין ופיינהולץ (עורכים), 2016). כתיבה רבה התייחסה גם לאדריכלות ההתיישבות העובדת שזימנה את אותם אדריכלים מובילים לתכנן את היישובים החקלאיים ואת המונומנטים המרכזיים שאפיינו אותם: חדרי אוכל, בתי תרבות, בתי ספר ובתי ילדים (צור, דניאלי, 2008; יסקי – בר אור, 2010; כהנא 2011).
המודרניזם הבינלאומי, ביטא, כפי שמתמצתת זאת פרופ' אלונה נצן־שיפטן (2000), את שלוש השלילות שהדגישה הציונות: שלילת המקומיות, שלילת הגלות ושלילת הבורגנות. התודעה הלאומית הערבית שהתפתחה בתקופת המנדט והסכסוך הערבי יהודי צברו תאוצה בשנות ה־30 ויצרו נתק מהדימוי האוריינטליסטי הרומנטי. בנוסף, השאיפה ליצירת חברה סוציאליסטית – שיוויונית ניתקה את החלוצים מהמסורת היהודית הגלותית מצד אחד והשניאה עליהם את הדימוי הבורגני של היהודי העירוני מצד שני. האדריכלות החדשה ייצגה את העמדות האלו וחיזקה את השאיפה לדימוי יהודי־ישראלי חדש ומתקדם. היא היתה ההפך המוחלט מכל מה שהכירו: היא היתה חסרת שורשים מובהקים, נתפסה כצומחת יש מאין אגב התעלמות מכל מה שקדם לה, יצרה אשליה של טאבולה ראסה ושיקפה סדר יום חדש: סוציאליסטי, פועלי, חילוני, אוונגרדי – ציוני.
כמו באירופה נראה היה כי גם כאן עיקר העשייה הייתה נתונה, בידי מספר מצומצם של מאסטרים אדריכליים בולטים.
הדיון בהיסטוריה האדריכלית המודרניסטית של הפרויקט הציוני החל להיסתמן לפני כ־40 שנה. תערוכת הסגנון הבינלאומי שאצר פרופ' מיכה לוין במוזיאון תל אביב לאמנות ב־1984, הציעה כמעט לראשונה התבוננות בייחודו של הסגנון הבינלאומי שאפיין את העליות השלישית הרביעית והחמישית, חלחל אל תקופת המדינה ובמידה רבה עיצב את קומות המסד שלה. בעקבות התערוכה החל עניין חדש באדריכלות הלבנה. מצד אחד נוצר שדה מחקר שהציע דיונים ביקורתיים והאיר אספקטים היסטוריוגרפים חדשים בקשר שבין אדריכלות, לאומיות, גיאו־פוליטיקה, זהות תרבותית וכו' ומצד שני התגבשו כיוונים מעשיים יותר בתחומי התכנון העירוני, השימור, הכלכלה והנדל"ן.
בדיונים ובמחקרים הרבים שהתייחסו לתקופה כיכבו כמעט כל האדריכלים שנשאו את בשורת המודרניזם הציוני אולם הדיון בדמויות הנשיות שהיו חלק בלתי נפרד מאותו מילייה מקצועי ומאותו מהפך תודעתי, נעלם, הודחק ונעדר כמעט לגמרי. פה ושם נשמע שמן של אדריכליות שחותמן היה בלתי מחיק: ג'ניה אוורבוך שהיתה אחראית לתכנונם של אייקונים תל אביביים כמו כיכר צינה דיזנגוף וקפה גלינה לא יכלה שלא להצטרף לדיון על העיר הלבנה ולוטה כהן שהיתה, בתחילת דרכה, יד ימינו של ריכרד קאופמן ושותפתו לפרויקטים מרכזיים היתה גם היא חלק מהדיון בעיקר בתכניות היישוביות והשכונתיות של קאופמן ופחות ביחס למשרד הפרטי שהקימה וניהלה.
המחקר שמציגה דוידי הוא מבחינה זו חידוש מרענן ותיקון חשוב. לאט לאט נחשף בו גוף ידע שלם שנעדר מהדיון המרכזי. הדמויות הנשיות שהיו חלק אינהרנטי מהעשייה המקומיות זכו להזדמנות חדשה לתפוס את מקומן, כמעט בשורה אחת עם האדריכלים הגברים שהיו מזוהים עם המודרניזם האדריכלי ציוני.
חשיבותו של הספר נעוצה לא רק באיזכור פעולתן של הנשים האדריכליות וחילוצן מתהום הנשיה אלא גם בהיבטים נוספים שהוארו מתוך המונוגרפיה הנשית הזו:
ההיבט הראשון נוגע להגדרת מקומה החברתי של "האישה החדשה", האירופאית בעיקר, באקלים התרבותי המשתנה של העידן המודרני. המהפכה העיצובית שבאה לידי ביטוי בעיקר בארגונים כמו הוורבונד הגרמני יצרה מרחב ביתי חדש ועזרים טכנולוגיים מתקדמים שביקשו לשנות, לא תמיד בהצלחה, את תפקידיה הביתיים והמסורתיים של האישה. במקביל התקיימה גם מהפכה מקצועית שכיוונה את הנשים למימוש יכולותיהן וכשרונותיהם גם בתחומי עבודה מחוץ לבית. תשומת הלב החדשה לגוף, להגיינה ולבריאות האישית השפיעו גם הם על הדיון המודרני. דוידי מתארת היטב את עיצובה החדש של התודעה והזהות הנשית. בהקשר זה מציעה דוידי דיון במשנתה של הרפורמטורית ארנה מאייר זהו עיסוק מאיר עיניים וייחודי. מאייר שעיקר עיסוקה היה בתחום הכלכלה וניהול משק הבית היתה מהראשונות להבין את הקשר החיוני בין עקרת הבית לאדריכל. בנוסף, מייצגת מאייר (ילידת 1890), שהצטרפה לפרויקט הציוני ואף היגרה לארץ ישראל לאחר שהתבססה כאוטוריטה מקצועית מובילה ומהפכנית באירופה (1933), את תהליכי חלחולם של הידע והתרבות האירופאיים למרחב המקומי. באמצעות העיון בדמותה של מאייר יוצרת דוידי גשר בין תיאור השינויים שהתחוללו במעמד הנשים ותפקידיהן באירופה ובעולם כולו בראשית המאה ה־20 לבין תיאור הנרטיב הציוני הנשי שהיה מקרה מבחן יוצא דופן הן ליישום הרעיונות החדשים והן לעיצובו וחינוכו של דור חדש ברוח חדשה. כאן מניחה דוידי הסתייגות מהותית ביחס לחידוש שאצר בחובו גם גרעין של קבעון ושמרנות בכך שהותיר את הנשים בתחום התפקידים המסורתיים.
היבט נוסף שעולה מהספר נוגע לתכנון שהתרחש תחת ידיהם של המוסדות הנשיים בארץ ישראל ביניהם ויצו, בתי החלוצות, מועצת הפועלות, ליגת נשים ואחרים. הקשר בין האדריכליות המקומיות לארגוני הנשים והעובדה כי הארגונים בחרו במודעות מלאה להפקיד את רוב מלאכת התכנון בידי נשים הוא זיהוי מרכזי במחקרה של דוידי. המעשה האדריכלי מצטייר כאן כרקע דומיננטי לתהליך שהובילו ארגוני הנשים. זה היה רקע מודרניסטי מובהק ששיקף לא רק את הבחירה הציונית לחתור לכינונה של חברה מתפתחת ומתקדמת אלא הדהד גם את המסר החברתי והחינוכי שבקשו להנחיל ארגוני הנשים לחיי היומיום.
בספרו "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני", שנכתבה בין השנים 1936–1938, מתייחס ההוגה וולטר בנימין למקומה התרבותי של האדריכלות וכך הוא כותב: "מאז ומתמיד היתה הארכיטקטורה אב הטיפוס של יצירת אמנות שנקלטת בהיסח דעת ועל ידי הציבור הרחב" והוא ממשיך: "קליטתם של בניינים מתרחשת בשני אופנים: דרך שימושם ודרך תפיסתם. או מוטב לומר: מישושית וחזותית."
במושג מישוש מכוון בנימין לחוויה היומיומית המתפתחת מתוך השימוש והמגע עם המבנה ובמושג "חזותי" הוא מכוון לאסתטיקה הבניינית. נראה כי רוח דבריו של בנימין היא ביטוי מושלם לבחירה האדריכלית של ארגוני הנשים. דמותם או דיוקנם של המבנים שתכננו האדריכליות עבור נשים והשימוש האינטנסיבי בהם, חלחלה בוודאות אל עולמן של הנשים שעברו בהם.
מתוך תיאוריה של דוידי אפשר לחוש ולהבין באיזה אופן השפיעו השפה האדריכלית, התאורה, עיצוב החדרים והמרחבים הציבוריים, המרפאות, הסדנאות, כיתות הלימוד ועוד על החוויות שנצברו בהם, לטוב ולרע. השותפות המגדרית בין האדריכליות למשתמשות והמשמעויות שנוצקו בכל פרט ופרט במבנים אלו השפיעו בוודאי, בהיסח הדעת או במודעות מלאה על עולמן של המשתמשות. בדברי הסיכום מכנה דוידי את המבנים הנדונים בכינוי הכל כך מדויק "מניפסט פיזי". זהו מניפסט שהִבנה את הזהות או את המודל הנשי "הרצוי" כחלק מחזון החיים המודרניים בכלל וביישוב הציוני המתהווה בפרט.
שתי הסוגיות המרכזיות שהעמידה דוידי, המעמד הנשי החדש וההבניה הציונית הלאומית, אוחזות את הדיון האדריכלי, האידיאולוגי וההיסטורי שיצרה. אולם לצידן, אני מבקשת לציין דווקא את הפרק האחרון בספר שהוגדר "נספח". בפרק זה מתוארות בקווים דקים ומדוייקים ובמשיכות מכחול עדינות 12 האדריכליות המזוהות עם דור "האמהות המייסדות" של האדריכלות המודרנית הישראלית וכן דמותה של הרפורמטורית ארנה מאייר. התיאור התמציתי שכל פרט בו נמדד ונשקל וכל מילה הונחה היטב במקומה הוא לטעמי מופת של ביוגרפיה בזעיר אנפין שיש בו שלוש איכויות מובהקות:
ראשית, כל אחת מהדמויות נבנית לנגד עיננו בקווי המתאר של חייה ופועלה ללא תוספות והרחבות אלא בזיהויים מדוייקים. דווקא התמצות מעיד על רוחב המידע שנאסף ועל יכולת הכתיבה המופלאה המצליחה ליצור מועט המחזיק את המרובה.
שנית, הדיוקנאות השונים מציירים פרופיל דורי ומקצועי יוצא דופן ההופך את האדריכליות לקבוצה שמאפייניה משקפים את רוח הזמן.
"האיכות השלישית" היא מיומנות ספרותית ולאו דווקא היסטוריוגרפית. הכתיבה המצומצמת והנקייה, חוסר השיפוט והויתור על פרשנות וביקורתיות המאפיינים לרוב כתיבה היסטורית, משאירה עבורנו הקוראים את הרווחים הנכונים לשם הפיכת הדיון ההיסטורי למרחב דמיון סיפורי. הסקרנות והעניין שמעורר הרישום הביוגרפי המדוייק הם הזמנה לפיתוח המחקרים הבאים.
בין 12 האדריכליות הנדונות בספרה של סיגל מוזכרת גם ציפורה נויפלד־צ'רניאק שהיתה הבוגרת הראשונה של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון שבחיפה. פקולטה שהוקמה במטרה להכשיר את אדריכליו של פרוייקט הבנייה הציוני. צ'רניאק היתה סטודנטית יחידה בין 16 סטודנטים. מן הנתונים שנאספו לאחרונה במרכז לחקר המורשת הבנויה ע"ש אבי ושרה ארנסון הפועל בפקולטה עולה כי עד 1948 סיימו 12 בוגרות בלבד את הלימודים בפקולטה מתוך 92 גברים. מאז 1948 החל מספר הסטודנטיות בפקולטה לעלות בהתמדה ובעשור הרביעי למדינה בין שנות ה־80 ל־90 כבר עמד מספרן של האדריכליות בוגרות הטכניון על 47% מבוגרי הפקולטה. מאז 1986 גדול מספר הבוגרות ממספר הבוגרים. גם מספר חברות הסגל גדל בהתמדה. המינוי הנשי הראשון היה רק ב־1977 אז הצטרפה אדריכלית הנוף רות אניס לפקולטה. כעבור 25 שנים כיהנה בפקולטה הדיקנית הראשונה פרופ' עדנה שביב. לרגע קצר בסוף העשור הראשון של המילניום כיהנו יותר חברות סגל מחברי סגל. לצערנו, על אף הצמיחה הנשית החשובה בתחומים אלו הן בהיבט המעשי והן בסגל האקדמי ניכר כי העניין איננו רק מספרי אלא הוא מושפע מירידת קרנו של המקצוע והתדמית "הנשית" שהולכת ונדבקת בו כפי שקרה למקצועות החינוך הסיעוד וכו'. מבחינה זו אנחנו חוזרים לקו ההתחלה של הסיפור ונדרשים לשדד מערכות ולהוכיח את חשיבותו ויוקרתו של המקצוע שאיננה תלויה באפיון המגדרי שלו.
המחקר שערכה דוידי וכתיבתו של ספרה אודות האדריכליות הציוניות הם שליחות של ממש שיש בה כדי להתבונן מחדש בתפקידן של הנשים בעשייה האדריכלית. החומרים הנדירים והייחודיים שאספה במלאכת מחשבת מקימים לתחייה עולם שלם של מחשבה ועשייה. דוידי מעניקה פנים לדור של נשים ששזרו בחייהן את המשימה הכפולה של יצירת עולם מקצועי נשי המקדם את דמותה של האישה החדשה בד בבד עם יצירת מרחב לאומי חדש.
המגע העדין והמהפכני בו בזמן בין סוגיות של אורחות חיים, חינוך, השכלה, לאומיות, זהות, תרבות, העצמה ועצמאות נוגעים בכל רבדיו של הדיון המתקיים בספר זה. המעשה האדריכלי כמו הצליח לשזור יחד בתבונה ובתשומת לב את תודעתן של כל השותפות לעניין: מההוגות והרפורמטוריות, דרך האדריכליות, המחנכות והמדריכות וגם הנערות, הנשים והאמהות שהיו מושא פעולתם של ארגונים אלו. בסופה של השרשרת הארוכה הזו עומדת גם דמותה של החוקרת, סיגל דוידי שהצליחה בנחישות, בחדות, בבהירות, בכשרון מחקרי, פרשני וביקורתי לממש את שאיפתה של קולומינה ו"להכניס את הזיכרון הנשי להיסטוריה של האדריכלות" .
ד"ר אורין שחר, ינואר 2022
