חוקרת: ימית לזימי
מנחות: אלונה נצן־שיפטן, מירב אהרון
שנה: 2017
מילות מפתח: עיר חדשה, נצרת, נצרת עילית, מדיניות, טיפולוגיות מגורים
מחקר זה הוא מסע אדריכלי ותכנוני אל נצרת עילית. במרכזו עומד הפער שבין המציאות האדריכלית בעיר זו, לבין הדימוי המודרניסטי והאחיד של עיירות הפיתוח והזיהוי שלה שיכון הציבורי כתוצר האדריכלי המייצג שלהן. המחקר שערכתי כורך יחד תהליך הקמה ממסדי עם מעשה אדריכלי יוצא דופן, ומציע סיפור של מקומיות אחרת בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים בישראל.
נצרת עילית, שהייתה עיירת הפיתוח האחרונה שהוקמה בשנות החמישים, נבנתה כעיר מחוז אל מול נצרת הערבית והתאפיינה במורכבות מבנית שחרגה מתבניות התכנון המקובלות. למרות היותה עיר מחוז יוצאת דופן במיקומה ובתהליך הקמתה, היקף השיח המחקרי אודותיה מצומצם. ואילו המחקרים הרבים שהעמידו את עיירות הפיתוח במרכז חקירתם, קיבעו את עיירות הפיתוח בתודעה הקולקטיבית כסיפור של נחלשות. מתוך כך, עלה הצורך להבין את התנאים שאפשרו את המעשה האדריכלי, במרכזם המהלך הפוליטי בו עיירת פיתוח הופכת לשדה מועדף בעיני הממסד בשל צמידותה לעיר הערבית הגדולה במדינה.
נוכחותו של האחר הערבי, והצורך הלאומי למסד שפה אדריכלית ייצוגית, יצרו בנצרת עילית תנאי מעבדה שאתגרו את הניכור של מודרניזם הפיתוח והציעו אלטרנטיבה מקומית יותר לשיכון הציבורי. מתוך הבנת הקשר שביו המדיניות הממסדית לבין ביטוייה האדריכליים, המחקר מבקש להבין מדוע וכיצד התפתח בנצרת עילית מודרניזם אדריכלי אחר.
עם ההתקדמות במחקר, נחשף תהליך הקמה ממושך שקשר את תכנונה של העיר החדשה במעורבותם של שלושה משרדי ממשלה מרכזיים: משרד הביטחון, משרד החוץ ומשרד העבודה. התבוננות בסוגיה זו הובילה אותי לנסות ולהציג בעבודה זו את ׳המודרניזם האחר׳ של נצרת עילית המוסבר בשלושה נושאים: ביטחון, חוץ ועבודה.
ביטחון עוסק בסוגיות ביטחוניות שקידמו את ההחלטה הממשלתית ׳לייהד את נצרת׳, באמצעות הקמת מובלעת יהודית אל מול הריכוז הערבי. נצרת עילית, הן בתכנון שלה הן במיקום שלה, נבנתה כתגובה טריטוריאלית ודמוגרפית, תגובה שהזרימה משאבים, ואפשרה תנאים מעודפים ותפיסה מקומית חדשה; חוץ בוחן את תפקידה של מדיניות החוץ בעיצוב דמותה הפיזית של העיר החדשה, כמענה סמלי לעיר ערבית עתיקה ומקודשת. בהשפעת העיר העתיקה והדרישות הממסדיות, ניסו המתכננים לייצר ייצוג ויזואלי הולם לנוף המקומי ואימצו את מסורות הבנייה של האחר הערבי; עבודה עולה בהקשר של שיכון. נושא זה לומד את משמעותה של ׳עבודה מקומית׳ מנקודת ראות מקצועית, ואת התגבשותה של פרקטיקה מקומית אוטונומית בעיר. הקרבה אל מערכת יישובית ערבית ותיקה וחשובה, יצרה מציאות אדמיניסטרטיבית חדשה ששינתה את תהליך הייצור האדריכלי. בנצרת עילית התמסד צוות של ׳מהגרים הבונים למהגרים׳, שקדם פעולה תכנונית משתפת ואדריכלות הקשובה לתרבות המתיישבים במקום.
ההתחקות אחר המהלך הממסדי חשפה את האופן שדרישות ביטחוניות, ייצוגיות וקהילתיות, הגדירו פרוגרמה אדריכלית שלא תאמה עוד את המודרניזם המוקדם. באמצעות ניתוחים מורפולוגיים של טיפולוגיות המגורים, מתחדדת ההבנה האדריכלית על אודות משמעות החידוש של האדריכלות בנצרת עילית והאפיק שהיא הציעה לאדריכלות הישראלית.
ההיענות לדרישות הממסדיות הובילה את המתכננים לפתח זהות יישובית ייחודית, ולנסח את המקום באמצעות שפה אדריכלית אחרת. זהו תהליך של תרגום המתבטא בהטמעתם של תכנים מקומיים, אסתטיים וחברתיים שהקדימו את זמנם, והביאו להיווצרותם של תקדימים אדריכליים יוצאי דופן במרחב הישראלי של שנות החמישים והשישים.
