חוקרת: נטע פניגר
מנחה: רחל קלוש
שנה: 2015
שפה: אנגלית
מילות מפתח: יחסי ישראל – איראן, העברת ידע אדריכלי
מחקר זה בוחן את עבודתם האדריכלית של ישראלים באיראן בין השנים 1962–1979. בתקופה זו התקיימו בין ישראל לאיראן קשרים דיפלומטיים ומסחריים חזקים, אם כי לא לגמרי פומביים, אשר פתחו את הדלת לפעילותם של חברות בנייה, אדריכלים ומתכננים ישראליים באיראן. ישראלים תכננו ובנו באיראן כפרים ואזורים חקלאיים, ערים חדשות, שכונות, שיכונים, מגדלי יוקרה, מלונות, מפעלים, ועוד. מעבר להזדמנויות מקצועיות וכלכליות באיראן, אנשי מקצוע אלו סייעו לחזונה של מדינת ישראל, ליצור מזרח תיכון אחר – מודרני ומערבי יותר, חזון לו היה שותף גם שלטונו של השאה האיראני.
עבודתם של אדריכלים ומתכננים ישראלים באיראן הייתה חלק מפרויקט רחב יותר של ייצוא ידע מקצועי מישראל. ייצוא ידע, גם אדריכלי, היה חלק חשוב במדיניות החוץ של מדינת ישראל הצעירה כאמצעי לחיזוק תדמית חיובית למדינה כמו גם חיזוק קשרים בליטרליים. בנוסף סיפק ייצוא הידע עבודה למומחים ישראליים, ביניהם גם אדריכלים ידועים, כמו גם פחות ידועים, ברחבי העולם: באפריקה, באמריקה הלטינית, בדרום מזרח אסיה ובמזרח התיכון בתורכיה וביוון וכן באיראן. מדינת ישראל יצרה מנגנונים שמטרתם הייתה יצוא הידע התכנוני שנצבר והתפתח בישראל בשנותיה הראשונות, אל רחבי העולם וכן עודדה חברות תכנון ובנייה ישראליות לעבוד במדינות איתן פיתחה יחסים דיפלומטיים. ישראלים תכננו פרויקטים מסוגים שונים, פרויקטים של פיתוח ותכנון אזורי, התיישבות עירונית וכפרית, מבני שלטון וציבור וכן מבנים לשוק הפרטי כמו מגורי יוקרה ומלונות פאר. גוף עבודה זה היה מגוון ביותר והושפע מתנאים רבים: היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, סוג הפרויקט ודרישות המזמין, הגוף הממן ועוד. עבודתם של ישראלים באיראן היא חלק ממגמה זו, אך אופי היחסים עם איראן וחשיבותם מבחינה דיפלומטית וכלכלית השפיעה וייחדה את העבודה האדריכלית שם. באמצעות בחינת המקרה האיראני כחלק מעשייה אדריכלית ישראלית ברחבי העולם, המחקר שואל על ייחודו של הידע האדריכלי־תכנוני הישראלי, וכן על האופן בו ידע זה פעל באיראן.
המחקר מצטרף לדיון המתרחב בהעברת ידע אדריכלי בין מדינות כחלק מהמודרניזם האדריכלי שלאחר מלחמת העולם השנייה והתפתחותו מחוץ לאירופה. שיח אקדמי זה בוחן את האופן בו התפתחו ואריאציות שונות של אדריכלות מודרנית בהקשרים ייחודיים במקומות שונים ואת הדרכים בהם עברו רעיונות תכנוניים ואדריכליים ממקום למקום, לא רק ממערב למזרח ומצפון לדרום, אלא בנתיבים מגוונים ובאמצעות מערכות ייצור שונות. ספציפית המחקר עוסק באדריכלות טרנס-לאומית לאחר מלחמת העולם השנייה. ההגדרה של אדריכלות טרנס־ לאומית מתייחסת לאדריכלות אשר נוצרה במקום אחד על ידי אדריכל ממקום אחר, תחת יחסי כוח ניטרליים (ככל שיחסים כאלה יכולים להיות ניטרליים) ולא קולוניאליים, או פוסטקולוניאליים. מחקרים עכשוויים העוסקים בתהליכים מסוג זה, הרחיבו את התפיסה של העברת ידע והבנתו כתהליך מורכב, לא־לינארי, רב גוני ובעל השפעה רחבה. ככלל, גוף ידע זה מתאר תהליך מורכב של גלובליזציה הולכת וגדלה של העברת ידע אדריכלי, כמו גם גלובליזציה של מערכות הייצור האדריכליות.
עבודתם האדריכלית של ישראלים באיראן התקיימה בהקשר גיאופוליטי של יחסי ישראל עם שלטון השאה באיראן. על אף מרכזיותה של המלחמה הקרה בפוליטיקה העולמית והשפעתה על מעברי ידע אדריכליים בתקופה זו, עבודתם של הישראלים באיראן הושפעה יותר מהיחסים הבילטרליים בין המדינות. הצמיחה הכלכלית האדירה של איראן בשנות ה־70, כתוצאה מעליית מחירי הנפט, יצרה גם היא הקשר כלכלי מיוחד לעבודתם של הישראלים. צמיחה זו עוררה עיור מהיר ויצרה שוק בנייה עירוני וקוסמופוליטי ובו דרישה לאיכות חיים גבוהה ולרמת מומחיות שונה, בו הזדמנויות רבות לאדריכלים וחברות בנייה זרות, ביניהן ישראליות.
המחקר הוא היסטורי ומתמקד בבחינתם של שלושה מקרי מבחן. שלושת הפרויקטים שנבחנו במחקר תוכננו ונבנו על ידי צוותים ישראלים הכוללים: אדריכל או צוות אדריכלים, חברה מתכננת וחברה בונה. שלושתם יועדו למגורים אך הם שונים זה מזה בטיפולוגיה, במיקומם הגיאוגרפי, ובאופן המעורבות של מדינת ישראל בפרויקט. הפרויקט הראשון הוא תכנון שכונות מגורים גדולות עבור משפחות אנשי הצי האיראני שהוצבו בבסיסים חדשים בערים בנדאר אבאס ובושהר לחוף המפרץ הפרסי וכן באי הנפט חארג שבמפרץ (1972–1975). הפרויקט נבנה על ידי חברת רסקו (בשיתוף עם חברה איראנית בשם "חדיש") ותוכנן על ידי החברה המתכננת הישראלית שירותי הנדסה ובתכנון אדריכלי של האדריכל דן איתן. הפרויקט כלל תכנון שכונות, מבני מגורים ומבנים ציבוריים כמו גם תשתיות. הפרויקט השני הוא מגדלי אסקן – שלושה מגדלים למגורי יוקרה ומרכז מסחרי יוקרתי במיקום מרכזי בצפון טהרן (1972–1979). הפרויקט נבנה על ידי סולל בונה בתכנון החברה המתכננת שלה אמ"י (אדריכלים, מתכננים, יועצים), על ידי אדריכלי החברה עמירה גלילי ומשה בשן והיה חלק ממגמת העיור המואץ והפריחה הכלכלית של המעמד הגבוה בטהרן של שנות ה־70. הפרויקט השלישי והמוקדם יותר היה פרויקט סיוע מטעם מדינת ישראל, ביוזמה ובמימון של האו"ם (United Nation Technical Assistance) לאחר רעידת אדמה שהחריבה את חבל הארץ הכפרי קזווין, מצפון־מערב לטהרן, בספטמבר 1962. הפרויקט כלל תכנון אזורי לאזור שנפגע ברעש ותכנונם מחדש של שלושה כפרים שנהרסו. הוא היה חלק מפרויקט רחב יותר של מדינת ישראל בקזווין, שכלל תכנון מערכות מים על ידי תה"ל וכן תכנון וייעוץ חקלאי כחלק מתוכנית רחבה לפיתוח החבל. אדריכלי הפרויקט היו אריה פטרן ומיכאל בונה עבור המכון הישראלי לתכנון ופיתוח (IPD). התכנון נוצר על פי המודל התכנוני של חבל לכיש בישראל, ואנשי המקצוע שנשלחו לאיראן היו לפני כן חלק מהצוות המתכנן בלכיש, כולל ראש הצוות אריה (לובה) אליאב, הסוציולוג משה שוקד ואחרים. הפרויקט הושלם עד שנת 1965.
המחקר שואל איך ידע אדריכלי שימש לתיווך יחסי ישראל – איראן. למדינת ישראל היה חזון לפיתוח האזור כמערבי, מודרני ומפותח, חזון אותו היא חלקה עם השאה האיראני. את החזון קיוותה מדינת ישראל לממש באמצעות יחסים בילטרליים חזקים עם איראן ושיתוף פעולה מסחרי. ישראלים מתחום התכנון והבנייה, בין אם מצאו באיראן הזדמנות עסקית או שנשלחו על ידי מדינת ישראל כחלק ממשלחת סיוע טכני, היו סוכנים של מטרות המדינה והשתמשו בידע האדריכלי ככלי למימושן. מה היה הידע האדריכלי בו השתמשו ישראלים באיראן? איך התאימו הישראלים את הידע והפרקטיקה שלהם אותו למקום ולמקומיים איתם נפגשו באיראן? איך השפיע הניסיון באיראן על הפרקטיקה האדריכלית של ישראלים?
המחקר חושף לראשונה חומרים ארכיוניים המאפשרים להאיר פרק לא ידוע בסיפורה של האדריכלות הישראלית מחוץ לגבולות המדינה. הוא מתחקה אחר מערכות הייצור בהן אדריכלות הייתה שחקן בתוך מערכת מורכבת של כוחות מתוך ומחוץ לדיסציפלינה. המחקר בוחן את הקשרים והיחסים בין האדריכלות, האדריכלים, החברות הקבלניות והמדינה בהקשר של עבודתם באיראן וכן את השפעת הפעילות באיראן על השיח והעשייה האדריכלית בישראל. מקרי המבחן חושפים מגוון פרקטיקות, יחסי כוח ויחס ללאום ולמקומיות בפרויקטים של אדריכלות טרנס־לאומית. הנסיבות השונות שהביאו ליצירת הפרויקט, ולעבודתם של אדריכלים ישראלים בו, כמו גם מיקומם השונה של הפרויקטים – באזור כפרי, בספר העירוני ובמרכז המטרופולין השפיעו על סוג הידע שהועבר כמו גם על יחסי הכוח בין המזמין באיראן והצוות המתכנן מישראל. מעמדו של האדריכל בצוות המתכנן והדרישות ממנו (כשכיר בחברה קבלנית, ראש צוות התכנון או אדריכל עצמאי) משפיעים גם הם על האופן בו פעל האדריכל והידע בו השתמש ורכש בפרויקט.
העברת ידע אדריכלי מתגלה במחקר זה כתהליך רב משמעי הפועל בזירה גלובלית מורכבת ובמתח בין מדינות לאום, תהליכים עולמיים ותהליכים מקומיים בשתי המדינות. בעוד חלק מהאדריכלים פעלו במסגרת הידע אותו הביאו מישראל, אחרים ראו בתכנון בקנה המידה הרחב באיראן הזדמנות לבחינה מחדש של הידע ושכלולו. באופן מפתיע דווקא בפרויקט בו התנסו אדריכלים בפרויקט מסוג חדש, תכנון מגדלי יוקרה למגורים, האדריכלים לא אימצו את הידע ולא השתמשו בו עם שובם לישראל. נתון זה מצביע על כך שעבודה בחברה קבלנית גדולה כמו סולל בונה מפחיתה את עצמאותו המקצועית של אדריכל. המחקר המצביע על כך שבחלק מהמקרים הידע אינו ידע "לאומי", כזה שנוצר והתקבע במדינה אחת, והוא אינו עובר בנתיב חד כיווני ממדינה אחת לשנייה אלא נוצר ומתעדכן בתוך הזירה הטרנס־לאומית.
העוינות בין ישראל ואיראן כיום נראית כעובדה שאינה ברת שינוי. המחשבה על קיומם של עשרות פרויקטים אדריכלים המהווים חלק מהיומיום של איראנים רבים מפתיעה ומהווה תזכורת למצב גאופוליטי אחר בו ישראל ואיראן חלקו חזון משותף למזרח התיכון. דיסוננס זה הופך את המחקר למעניין במיוחד אך מהווה גם את האתגר הגדול שלו. חוסר הגישה לחומרים ארכיוניים באיראן כמו גם לשחקנים איראנים בסיפור, התוו במידה רבה את המחקר, אך גם יצרו הזדמנות לדיון מעמיק בעבודתם של ישראלים מחוץ לגבולות המדינה, ולדרכים בהן הידע האדריכלי שלהם פעל והשתנה או נוצר. הפרטיקולריות של יחסי ישראל – איראן, אז כמו גם היום, מדגישה את הדרכים בהם אדריכלות טרנס-לאומית מתווכת רעיונות פוליטיים ודיפלומטיים אך גם מתקיימת לאחר סופם של היחסים הדיפלומטיים. המחקר מתמקד בנקודת המבט הישראלית בלבד ובוחן תהליכי תכנון וביצוע. הוא נסמך על מקורות בישראל ומחוץ לאיראן ואינו בוחן את האופן בו נתקבלו הפרויקטים או את ההיסטוריה שלהם לאחר שלב התכנון והביצוע.
