המאמר התפרסם בקטלוג התערוכה אריך מנדלסון בארץ ישראל, 1987
"החדשות שאריך מנדלסון נמצא בירושלים ושהוא התמנה כארכיטקט של בית וייצמן התפשטו כשרפה בשדה־קוצים. הלקוח שלו מגרמניה, זלמן שוקן, בא להתגורר בירושלים, והיו לו תכניות להקים בית וספרייה עבור אוסף הקבלה יקר הערך שלו, וכן עבור ספרים נדירים אחרים ותחריטים. בהדסה שקלו הקמתו של בית־חולים חדש… אריך כותר במבקרים שבאו לדון עמו על תוכניות בנייה…" (לואיזה מנדלסון).
תאור זה מתייחס לסתיו שנה 1934, כאשר מנדלסון ווייצמן ביקרו בפלשתינה על מנת לראות את המגרש ברחובות וכדי להכין מתווים ראשונים לווילה של וייצמן בו במקום. כל כך הרבה לקוחות פוטנציאליים באו לבקר אותו עד כי נאלץ להחליף את חדרו במלון המלך דוד בירושלים, במשרד זמני, ולדחות שובו לאנגליה בשבועות אחדים. בביקורו הבא בירושלים, באביב שנת 1935, שכר מנדלסון טחנת רוח ערבית ישנה ברחוב רמב״ם ברחביה, ופתח סניף נוסף של משרדו באנגליה. עתה נסע פעמים אחדות בשנה בין אנגליה לפלשתינה והתמקד יותר ויותר בעבודתו למען בית לאומי יהודי. רק ב־1939 עברו הוא ואשתו לואיזה להתגורר בטחנת הרוח בקביעות, לתקופה של שנתיים.
צעדיו הראשונים של מנדלסון בתחום הארכיטקטורה בפלשתינה בשנת 1934, הוכתרו בהצלחה מרובה. הוא הגיע מצוייד בכישורים רבים וכבעל מוניטין בין־לאומי. את גרמניה עזב כשפניו מועדות לאנגליה רק שנה וחצי קודם לכן, שבועות אחדים אחרי עלות היטלר לשלטון, שכן היטיב לראות את הנולד מרבים אחרים. מכתבים כגון זה שנשלח אליו מהתאחדות הארכיטקטים הגרמניים (B. D. A) המודיעים לו "בכבוד בין עמיתים" על סילוקם של הלא־אריים מבין שורותיהם – השיגוהו כשהייה כבר בדרכו ללונדון.
מנדלסון עזב את גרמניה בשיאה של קריירה מזהירה: משרדו בברלין היה אחד הגדולים באירופה באותה תקופה, והעסיק צוות של ארבעים ארכיטקטים ושרטטים. מלבד מגדל איינשטיין המפורסם שבנה בפוטסדאם, הוא הקים גם בתי מגורים פרטיים, מבני מנהלה ובתי־ספר גדולים, כגון זה של זלמן שוקן בשטוטגרד, נירנברג וחמניץ. שמו יצא גם אל מחוץ לגבולות גרמניה: הוא בנה ברוסיה, הרצה בהולנד ובאנגליה, תכנן עבור הדוכס מאלבה, פגש את פרנק לויד רייט באמריקה, ואפילו פלשתינה כבר היתה מוכרת לו: הוא ביקר ״בארץ אבותיו״ כבר בשנת 1923, והיה מעורב בפרויקטים חשובים אחדים של היישוב הצעיר.
באותה התקופה, היה מנדלסון הראשון שהביא באמתחתו המקצועית את כלי האדריכלות המודרנית ל״ארץ החדשה ישנה". תוכניותיו לרוטנברג, למרכז המסחרי בחיפה ולעיר הגנים בכרמל הן דוגמאות מופתיות של ארכיטקטורה פונקציונלית ועקבית. הן משקפות את הרפרטואר הסגנוני שלו כפי שהשתקף בבניינים שהקים בגרמניה באותה תקופה, כגון הווילה של שטרנפלד בברלין, בית־המסחר למשי של וייצמן בגלייביץ, תחנת הכוח בוויסטגיירסדורף. עם זאת הוא התאים אותם לאקלים המקומי על־ידי צמצום מידותיהם של החלונות. תוכניות אלו הותירו רושם בל יימחה, אם כי אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. היישוב היהודי הצעיר בפלשתינה המנדטורית המתין עוד שנים אחדות עד שהסכים לקבל את צו המודרניזם:
"תחנת הכוח של חיפה עם כרכובי המגן כמגיני שמש עבור מספר החלונות המינימליים שמתחתיהם, עקב תנאי האקלים במזרח. המראה הבהיר והמרחבי שלהם זיעזע את הנציב העליון שהיה אז בפועל, והוא תאר אותם כ״אירופיים מדי". בניתי באותה עת את הווילה המודרנית הראשונה בברלין (ווילה שטרנפלד) וגנרל גרמני מזועזע תאר אותה כ"מזרחית מדי". (מנדלסון).
הממסד שהוא בעל הדעה, אך בעל הבנה מועטה בארכיטקטורה, מצליח לעתים קרובות לעכב את בואם של פעמי עידן חדש. עם זאת, כשחזר מנדלסון לפלשתינה בשנת 1934, היתה יד המודרניזם על העליונה, ואת פניו קבלו הרפרטואר הסגנוני של בית־היוצר הגרמני שלו: העתקים של ווילה שטרנפלד ושל בית־המסחר של שוקן בשטוטגרד צצו משני צדי רחובותיה של תל־אביב הצעירה ובאזורי המגורים החדשים בירושלים ובחיפה.
מנדלסון עצמו לא התרשם לטובה מהמוצרים של אלה ההולכים בעקבותיו: הוא ראה שיצירותיו הופכות לעניין שבאופנה. הוא התאכזב עמוקות ממעריציו בפלשתינה, בעוד הוא עצמו מתכנן את המבנים הפלשתיניים החדשים בצורה כל כך ״לא מנדלסונית": קירות מוצקים במקום שורות של חלונות רחבים, הרהור מופנם במקום אקספרסיביות מוחצנת, שקט ריבועי במקום מתח דינמי, ונצחיות אנכית במקום ריחוף אופקי.
מה גרם לשינוי הזה בסגנונו? אצל מנדלסון ניצבה הארכיטקטורה תמיד ביחס ישר וריגשי כלפי הסביבה ודרישותיה. עניין זה היווה לגביו אתגר ספציפי ובמיוחד בפלשתינה, אשר בה התגלו לו לפתע תנאים שונים לחלוטין מאלה שהיה רגיל להם. ההסתגלות הדקדקנית לנוף המקומי, לתנאי הקרקע, האקלים והתרבות היו יותר חשובים לגביו מאשר משחק מופשט בצורות ופרופורציות. בכל עבודתו הדגיש מנדלסון תמיד את מושג ההתאמה ההדדית. בתחילת הקריירה שלו (מתווים מוקדמים, מגדל אינשטיין), התמקד בדיאלוג החיוני בין צורה לחומר: החומר החדש, הבטון, כחומר בניין מונוליטי, איפשר לו לשים את הדגש על ערכים פלסטיים בארכיטקטורה, ובכך לדחוק את רגלו של הניגוד המסורתי בין עמודים וקורות, ה־T בריבוע הסטאטי, "הקופסה הקלאסית". בכך התבטאה גישתו המהפכנית, הצהרת העצמאות שלו והניתוק מהמסורת. עם הגיל, או פשוט משום שנאלץ לקבל את העובדה שהמהנדסים לא היו מסוגלים עדיין לממש את פרי דמיונו הלכה למעשה (היה צורך לבנות חלק ממגדל אינשטיין בלבנים מטוייחות), זרם הדחף היצירתי שלו באפיק חדש. אם פעם מצא אתגר בטכניקות חדשות ובחומרים חדשים, הרי עכשיו גברה התענינותו בקשרים חברתיים ותרבותיים. עבודתו מבטאת מעורבות גוברת והולכת בהתאמה בין הצורה לבין הסביבה התרבותית.
מה משמעות הדבר? הבה וניקח את עבודתו של מיס ון־דר־רו כדוגמא הפוכה לחלוטין. הוא יכול היה להציע אותה תכנית בדיוק, פעם אחת לבניין המנהלה של חברת "בקרדי" בקובה, ומאוחר יותר לגלריה הלאומית בברלין. זה היה אפשרי מבחינתו, שכן, הוא ראה בארכיטקטורה תחום אבסולוטי, מופשט, ובהתאם לכך גם יצר. הארכיטקטורה של מיס ון־דר־רו, שהצטיינה בצורה ובפרופורציות מושלמות, איננה תלויה בחומר, בתפקוד ובסביבה, ולכן אפשר למקם אותר בכל מקום, ומשום כך היא בין־לאומית.
לא כן הארכיטקטורה של מנדלסון. הוא דחה את כל המגמות בארכיטקטורה המכונות כיום בשם הכללי "סגנון בין־לאומי". לגביו – "בין־לאומיות פירושה אסתטיקה חסרת לאום של עולם מתפורר. התנאי המוקדם לבין־לאומיות הוא זהות לאומית ואנושית חופשית. אלה בלבד מסוגלים לשוב ולייסד תרבות אורגנית.
התוכניות השונות בתכלית, אשר פיתח עבור גרמניה ועבור פלשתינה, מראות בעליל עד כמה התייחס ברצינות למושג התלות התרבותית.
בגרמניה חש מנדלסון – כרבים מבני דורו – שהגיע הזמן לשינוי, ל״מהפכה תרבותית". המסורת מוצתה עד תום, בעוד השינויים הקיצוניים בתחום הטכני, המדעי והחברתי דרשו לשון פורמאלית חדשה. בהקשר תרבותי זה, נכנס מנדלסון ללב ברלין המטרופוליטנית. הארכיטקטורה הגרמנית הדינמית שלו, המשקפת את תהפוכות הזמן והמקום, מהווה מבחינה זו התגרות מהפכנית ומצביעה על דרכו בעתיד.
בפלשתינה, לעומת זאת, חש מנדלסון שהעברת "המהפכה התרבותית האירופית" לארץ שנותרה דורות על דורות במצב ארכאי אינה עולה בקנה אחד עם היש. והתוצאה, כך חשש, תהיה מוזרה וצורמת: זו תהיה התגרות חסרת בינה נגד העולם הערבי, ומה שיותר גרוע, זה יבטא זלזול בשורשים היהודיים. מנדלסון גרס, שאין לבקש את המקורות להקמת בית לאומי יהודי בגטו שבגולה, אלא בעולם הערבי־השמי אשר לא השתנה במשך אלפיים שנה. עם זאת, היה מנדלסון חכם דיו ובעל ראייה לטווח ארוך, ומשום כך לא התכחש להשכלתו המערבית, אך גם לא התייחס אל התרדמה שבה היה שקוע העולם הערבי בדחילו ורחימו. הוא יצר סינתזה בין מערב למזרח המבוססת על ידע מערבי וטוהר מזרחי: "ברגע היסטורי זה, נפתחת בפני העם היהודי האפשרות לחזור למולדתו העתיקה, וליצור גשר בלב העולם לאיחוד בין מזרח למערב. כדי שיעוד זה ייצא מן הכוח הפועל, חייבים הידע המערבי והטוהר המזרחי למצוא בסיס משותף, שהוא לפי שעה בבחינת בלתי־ידוע".
בעוד רבים מעמיתיו בפלשתינה שואבים מן הארכיטקטורה המפכנית שלו בגרמניה, מקשט מנדלסון את בית־החולים הדסה בשלוש כיפות, מעניק לבית וייצמן פטיו מזרחי, לבנייני שוקן אופי של בתי אבן ירושלמיים ישנים, ומעטה על הבתים שבקרבת החוף מעטה טיט לבן במסורת הבנייה של הלבנט. עם זאת, תכנית הבניינים היא מודרנית בהחלט.
מנדלסון כתב בקשר לבית הראשון שלו שהוקם בפלשתינה, בית וייצמן: "זהו בית בן־זמננו למהדרין… עם זאת, יש בו תכונות של בית מגורים באקלים סוב־טרופי, לדעתי, זהו סוג הבתים שילך ויכבוש את מקומו במזרח לאחר אלפיים שנה, כפי שהיה מקובל כשיהודה היתה פרובינציה רומאית".
ובאשר לפרויקט הגדול ביותר שלו, בית־החולים הדסה על הר־הצופים, אמר: "איש לא יוכל להתאכזב אם יתייחס אליו לאור הפשטות המחמירה ושלוות ההשקט של היצירות הרוחניות האדירות של חלק זה של העולם ־ התנ״ך, הברית החדשה והקוראן".
אלו הן מלים נשגבות, והן מצביעות על כך שמנדלסון ניסה לגלות את המקורות ואף להכות שורש בארץ החדשה־עתיקה, הן למען הארכיטקטורה שלו, והן למען עצמו. הדבר בא לידי ביטוי הן במכתביו והן בארכיטקטורה שלו. רמז ברור לכך הוא האנכיות שכפה על הבניינים שהקים בפלשתינה, בניגוד לקווים האופקיים השולטים בבניינים שהקים בגרמניה.
מנדלסון המשיך במידת מה את מה שהתחיל אלכסנדר ברוולד בעמל רב: החיפוש הרציני אחר סגנון מזרחי־יהודי. בעוד אלכסנדר ברוולד נשא עיניו אל הפרט הפורמלי, נקט מנדלסון ביכולת ההפשטה. במקום להשתמש באמצעי הביטוי המזרחי־ערבי, הוא שקד על לימוד המבנה של לבנט המזרח־תיכוני.
ברם, הוא אחר את המועד. הוא לא הצליח להשפיע על התפתחות הארכיטקטורה של הבית היהודי הלאומי לכיוון של סינתזה בין מזרח למערב, שכן, "הסגנון הבין־לאומי" שהובא על־ידי אלפי עולים כבר הלך וכבש את הארץ.
לאחר שנכזבה תוחלתו של מנדלסון להפוך לארכיטקט הראשי של ממשלת המנדט הבריטי בפלשתינה, עזב בשנת 1941 את הארץ בדרכו לארצות־הברית, ובליבו מקננת אכזבה מרה.
