חוקרת: עירית כרמון פופר
מנחה: אלונה נצן-שיפטן
שנה: 2019
שפה: אנגלית
מילות מפתח: אמנות, שימור, קונפליקט
מחקר בין-תחומי זה באמנות ואדריכלות בוחן התערבויות של אמנים במרקם היסטורי הנתון בקונפליקט. ניתוח פענוח של עבודות המתערבות במרחבים מסוכסכים מזהה עיסוק אלטרנטיבי בערכים הראויים לשימור, ועל כן מפרש אותן כהתערבויות המעדכנות ומרחיבות את ארגז הכלים הממסדי של התחום. כל עבודות האמנות נידונות במחקר מתרחשות במרחב הקונפליקט הישראלי–פלסטיני, ולפיכך קריאתן נדרשת לדיון בלאומיות, במודרניזם בהיסטוריוגרפיה; באמצעותן, אני בוחנת את המאבק בין כוחות ממסדיים ובין יצירה אזרחית חתרנית על זיכרון והשכחה במרחב. המחקר עוסק בהתמודדותם של אמנים, החל משנות ה־50 ועד ימינו, עם מחויבותו של השימור הממסדי לייצג את הלאום היהודי באתרים היסטוריים מרובדים, שבהם לחצים כלכליים ופוליטיים מייתרים שכבות תרבותיות, בעיקר פלסטיניות. בהקשר זה בוחן המחקר את כוחם ומשמעות עבודתם של אמנים, ישראלים ופלסטינים, שבאמצעות התנעת כוחות ממסדיים ואזרחיים, מייצרים מהלכים שמערערים על המדיניות הפוליטית תוך התמקדות באסטרטגיות של פלישה אל אתרים פלסטיניים מרוקנים ושימוש בהם מחדש.
במסגרת מחקר היסטורי של העבר המקומי הקרוב נבחנים שלושה מקרי בוחן מובהקים על ציר כרונולוגי: פעולתו של האמן והאדריכל מרסל ינקו בכפר הערבי עין חוד לייסוד כפר האמנים עין הוד (שנות ה־50); מהלכיו של האמן הקומוניסט גרשון קניספל לייסוד רובע אמנים דו-לאומי בשכונת ואדי סאליב בחיפה (שנות ה־70 וה־80); וסדרת ההתערבויות הזמניות של זוג היוצרים, האדריכל והאמן הפלסטיני חנא והאמנית הילה לולו לין פרח-כפר-בירעים בחורבות הכפר בירעים (משנות ה־2000). כל האתרים חולקים היסטוריה של נטישה, הרס וטראומה בעקבות מלחמת 1948, אשר במהלכה הוקמה מדינת ישראל והתרחשה הנכבה הפלסטינית. מעבר למצע הקונפליקטואלי המשותף, חקירת המקרים חושפת מערך קריטריונים המרמזים על אסטרטגיית פעולה עקבית של אמן באתר לאורך שנים. ההתערבויות שאסטרטגיה זו מייצרת מפרשות מחדש את האתרים ומתווכות בין מורשת העבר המודחקת ובין תפיסתה בהווה. באמצעות קריאה רטרוספקטיבית של פעולות האמנים באתרים אלו – פעולות מותאמות מקום והשתתפותיות – אני מזהה אפשרות לפענוח הפרוטוקול השימורי, ולפיכך מפענחת את האסטרטגיות המניעות את אותן הפעולות כהתערבויות בתחום השימור. אופן פעולתם הגמיש של האמנים – מבחינת הון תרבותי, כלי פעולה וארגז כלים – מותח ביקורת על בלעדיות הנרטיב הדומיננטי, ומכונן אלטרנטיבה לחיזוק המורשת הפלסטינית בחסות פעולת אמנות מרחבית. באופן זה ניתן לכנות את ההתערבות האמנותית כפעולת שימור אלטרנטיבית, המרחיבה את גבולות שתי הדיסציפלינות.
המחקר חושף ממשקים בין המשגות חדשות בשימור המורשת הבנויה ובין תאוריות של אמנות עכשווית, לאורו של אקלים תרבותי עכשווי, אשר משנות ה־90 ואילך משותף לדיסציפלינות רבות ועוסק בערכים של מקומיות, קהילתיות ושיתופיות. בשיח האמנות נידונות בהרחבה התערבויות ופעולות אמנות בשיתוף קהילה, בדיון על אסתטיקת יחסים, אנטגוזניזם ואמנות חברתית רבת־משתתפים, שמרחיבות את ארגז הכלים של האמן. ואכן, הצבת אמנות באתר היסטורי מגיבה לעמדות ביקורתיות בתחום, המערערות על חלל התצוגה המוזיאלי ועל המידור התפיסתי והחברתי שהוא מבליע בתוכו. רעיונות אמנותיים אלו עולים בקנה אחד עם העידן העכשווי בשיח שימור המורשת הבנויה, עם המודעות לשיקום מרקמים בנויים ופיתוח בר־קיימא בשיתוף ציבור וגישה מוטת קהילה. אג'נדה זו, המתבססת על פוליטיקה של שונות, מקדמת את המושג 'שימור ניסיוני', התובע להסיר את מנגנוני הקולקטיב ההומוגני לטובת צרכים ואינטרסים של קבוצות ייחוד תרבותי, אתני או חברתי. במקביל, מחלחלים ערכים אלו אל תוך התוצר המנוסח של תאוריית השימור בדמות הנחות היסוד של האמנות לשימור, כפתוחות לפרשנות תלוית תקופה וסובייקט. נקודת המבט המחקרית שאני נוקטת עושה שימוש בערכיו של האקלים התרבותי המשותף כדי להפעיל פרשנות רטרוספקטיבית על האירועים ההיסטוריים, שבהם התערבויות אמנותיות נקראות כפעולות של שימור.
שאלות המחקר מבקשות לבדוק כיצד מציעה התערבות אמנותית, מתוך הכלים והפרקטיקות שלה, אפיקים לפרשנות של הערכים המנוסחים באמנות השימור, כיצד היא פותחת את הפרוטוקול השימורי לפרשנויות מתחרות, וכיצד ניתן לבחון את ההתערבות כמעשה פענוח לגיטימי של הפרוטוקול השימורי? בהקשר של מרחב קונפליקטואלי אשאל כיצד מצליחים האמנים לייצר פעולות של חציית גבולות ופלישה, ולכונן אלטרנטיבה להנכחה של הנרטיב היהודי וחיזוק הנרטיב הפלסטיני במרחב הבנוי, ומהי יכולתה של פרקטיקה זו להתערב בתהליכי קבלת החלטות, ולהוות כלי ביקורתי שמבטיח דיון פתוח לאפשרויות פרשניות מתחרות?
ניצני המהלך המחקרי במקרה הבוחן המוקדם של ינקו, אמן דאדא ידוע ואדריכל מודרניסט יליד בוקרשט, עובד מחלקת הסקר באגף התכנון במשרד ראש הממשלה, שבתחילת שנות ה־50 הוביל מהלך, בחסות הממסד, למניעת הרס הכפר הערבי עין חוד ולייסוד כפר אמנים בבתיו הריקים. ינקו השתמש בהון התרבותי שלו כאמן ואדריכל בארץ ובעולם, בידע ובהבנה של אופני פעולה ממסדיים בירוקרטיים, כדי להניע מהלך של התיישבות, תוך שיפוץ, שיקום ושימור הבתים והמרקם הקיים של הכפר. פעולות השימור נעשו בעזרת קבוצת האמנים שהתיישבו בו, וכללו בין השאר השלמת פרטים אדריכליים חסרים שאוחסנו במחסנים ממשלתיים לאחר שנאספו מכפרים ערביים אחרים. ינקו פעל כסוכן האתוס הציוני, ומימש חזון כלכלי–תיירותי עם הקמת סדנאות הכשרה ובית ספר לאמנות לייצור של חפצי אמנות ישראלית מקורית. פעולתו של ינקו נבחנת במחקר זה כמהלך של אמנות השתתפותית מותאמת מקום, המובילה לשימור מוחשי של המרחב הבנוי של הכפר הערבי, כמהלך שהקדים את השיח העכשווי בתחום. יחד עם זאת, המחקר מודע לפער שבין תפיסתו הרדיקלית כביכול של ינקו ביחס לממסד שמתוכו הוא פועל והצלחת ההתערבות בשימור תרבות חומרית, ובין שיתוף הפעולה עם שלילה אזרחית וניכוס ה'אחר' הערבי.
מקרה הבוחן השני הוא של קניספל, שהתמחה באמנות ציבורית בקרב חוגים קומוניסטיים בברזיל, ועם חזרתו לחיפה בשנות ה־60 פעל לשילובה בעיר כיועץ ראש העיר לענייני אמנות ומנהל מחלקת חזות פני העיר. במסגרת זו פעל קניספל לשימור השכונה הערבית ואדי סאליב, שעמדה נטושה ומתפוררת לאחר פינוי כפול של תושביה הערבים במלחמה ושל העולים המזרחים ששוכנו בה. קניספל, שהחזיק בתפיסת עולם סוציאליסטית, ביקש להפכה לרובע אמנים ייחודי שבו יתגוררו התושבים הערבים שפונו ממנה. לעומת זאת, עיריית חיפה, אף היא סוציאליסטית, פעלה לפינוי ובינוי השכונה תוך פעולות הרס מתמיד והזנחה מכוונת. קניספל קידם את מימושה של תכנית אדריכלית לשיקום הוואדי, על פי תכנונם של האדריכל סעדיה מנדל וד"ר ראובן הכט בשנת 1967, כרובע ים־תיכוני אותנטי ותיירותי. משנכשלו מאמציו, עזב קניספל את העיריה והמשיך לקדם את רעיונותיו במרחב העירוני האזרחי באמצעות תערוכות ופרויקטים אמנותיים משותפים ליהודים ולערבים, ולהצלת ואדי סאליב, על ידי שימוש בארגז הכלים ובהון התרבותי שרכש בממסד.
מקרה הבוחן השלישי דן בפרויקט אמנות מתמשך של הזוג פרח–כפר–בירעים בבית משפחת פרח בכפר בירעים ההרוס משנות ה־2000, בדמות סדרת התערבויות מותאמות מקום בשיתוף קהילות שונות, המטעינות אותו בכל פעם מחדש בשכבות של התרבות הערבית המקומית, בהתבסס על זיכרון פרטי וקולקטיבי כאחד. כפר בירעים המרוני (והכפר אקרית) הוא מקרה ייחודי בהיסטוריה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, בכך שתושביו נושאים את אישור בית המשפט הישראלי מ־1952 לשוב אל כפרם. מאז נאבקת קהילת עקורי הכפר וצאצאיהם נגד המנגנונים הישראליים, ואלו ממשיכים לדחות אותם. הכפר ההרוס מוגדר כשטח צבאי סגור וכחלק מהגן הלאומי ברעם, אך בעוד שרשות הטבע והגנים מטפחת את חורבות בית הכנסת כמבנה המרכזי בגן, מתחם הכפר מוזנח ומידרדר. קהילת בני הכפר מנצלת את הסדקים בין הגופים הממסדיים ופועלת באתר לקידום פרויקטים דתיים, חינוכיים ושימוריים כדי לחזק את מורשתם התרבותית ואת מאבקם לזכות השיבה. פעולתם נקראת במסגרת מחקר זה מנקודת המבט של אג'נדה חברתית שיתופית המאפיינת את האקלים המשותף לאמנות ולשימור. פעולות ההתערבות של זוג האמנים הן פעולות אינדיבידואליות, הנעשות באופן נפרד וחתרני בבית המשפחה המתפורר, והקשר זה מעידות על אופני פעולה המתרגמים מעשה אמנות חתרני למעשה של שימור ניסיוני תחת עינו הפקוחה של הממסד.
חומרי המחקר הם היסטוריים וביקורתיים, משלבים בין מחקר ארכיוני לראיונות עם מגוון סוכנים הלוקחים חלק בשיח הבינתחומי המוצע, ביניהם: אמנים, אדריכלים, אזרחים, פעילים חברתיים ופוליטיים ומגוון סוכנים ממסדיים. כמו כן, עבודות אמנות ותכניות אדריכליות נבחנו בהתאמה למקורות ראשוניים נוספים, כגון מסמכים ארכיוניים (פרוטוקולים, מכתבים, דפי מדיניות), תיקי תיעוד, אמנות לשימור וסקרי שימור, קטעי עיתונות, קטלוגים ומניפסטים. ניתוח הנושאים שעלו מן החומרים השונים והצלבתם נשען על מסגרת פרשנית תאורטית והיסטורית, המבוססת על ספרות מקצועית ומקורות משניים מתוך שלושת הדיסציפלינות שמרכיבות את המחקר: לאומיות, שימור מורשת בנויה ואמנות עכשווית.
מטרות המחקר הן לחשוף את הממשקים בין פרקטיקות מרחביות ביקורתיות באמנות ובשימור, ומתוכם לחלץ את הפוטנציאל לפענוח הדדי. כך, מייצר המחקר מהלך דו־כיווני של מסגרות רעיוניות, שבו מצד אחד פעולות אמנות מייצרות מסגרת פרשנית מבקרת, מפענחת, משלימה לפרוטוקול השימורי, ומצד אחר דפוסי פעולה ממסדיים משמשים כמצע פרשני להתערבויות האמנותיות. באופן זה תורם המחקר להרחבת העיון הביקורתי במרחב הקונפליקט ולהתמודדות עם ריבוי נרטיבים היסטוריים לשם שינוי הפרקטיקה המוסדית והשפעה על דעת קהל כחלק מתהליכי קיימות תרבותית במרחב הישראלי.
תחום המחקר מתמקד במרחב המקומי, אך הנושאים והמתודולוגיה רלוונטיים לאתרים היסטוריים בכלל ולאתרי קונפליקט בפרט בהתמודדותם עם מורשת רב־שכבתית, ובכך תרומתו. המחקר מצטרף לשורת מחקרים בתקופה האחרונה מהארץ ומהעולם, שבאמצעות בחינת יחסי גומלין אינטרדיסציפלינריים מבקשים להרחיב את הדיון האדריכלי והשימורי ולבחון תפיסות חדשות, התורמות לרב־תרבותיות ורב־אתניות, לקהילות מודחקות שמורשתן נרמסת תחת נרטיבים ייצוגים. מחקר זה יתרום לידע הבין-לאומי באמצעות ניתוח היסטורי של פעולות אמנות ושימור מורשת בנויה. המחקר מציע ניתוח תאורטי אך גם אופן פעולה מעשי לאתר מסוכסך השבוי במאבק על הזיכרון והשכחה של מורשתו התרבותית.
